בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את בקשת המחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה, וקבע כי ישראלי שנמלט מפראג לאחר שנידון ל-12 שנות מאסר, לא יוסגר לצ'כיה.
ולרי מיכאלוב (57) נולד בברית המועצות ועלה לישראל בשמת 1980. לפני עשור הוא הורשע בבית המשפט בפראג בהברחת כ-25 ק"ג אקסטזי לקנדה ובהחזקת אקדח עם משתיק קול ותחמושת בדירתו. הוא ערער על חומרת העונש, אולם לא התייצב לדיונים ונעלם, עד שנעצר בחודש אפריל בישראל.
מבקשת ההסגרה הצ'כית עולה, כי מיכאלוב נמצא בישראל מאז ה-12 באוגוסט 2009. לפי רישומי היציאה מישראל והכניסה אליה, מיכאלוב כלל לא יצא מהארץ בשנים 1997-2007, אך הוא עצמו סיפר בעדותו בפראג כי יצא מישראל בדרכון מזויף, והמשיך לאחר מכן להשתמש בדרכונים מזויפים כשנע ממקום למקום באירופה.
צו המעצר נגד מיכאלוב הוצא ביוני 2010, ובאוקטובר 2012 הגישה ממשלת צ'כיה בקשה להסגרתו כדי שירצה את המאסר שנגזר עליו. בניכוי ימי מעצרו, למיכאלוב נותרו לרצות כתשע שנים ושבעה חודשים מאחורי סורג ובריח.
בבקשה לבית המשפט המחוזי טענה הפרקליטות כי בעת ביצוע העבירות מיכאלוב היה אזרח ישראל אך לא תושב הארץ, מאחר שהעביר את מרכז חייו לצ'כיה. לפיכך, נטען, ניתן להסגירו גם כאשר הבקשה היא לצורך ריצוי עונש ולא על מנת להעמידו לדין.
סנגורו של מיכאלוב, עו"ד מיכאל כרמל, טען מנגד כי הפרקליטות לא הצליחה להוכיח שמיכאלוב חדל להיות תושב ישראל. לדבריו, הפרקליטות לא הביאה ולו בדל ראיה ל פיה מיכאלוב שהה בצ'כיה ולא בישראל. עו"ד כרמל הוסיף ואמר כי אפילו אם מיכאלוב אכן השתמש בדרכונים מזויפים – אין בכך כדי לנתק את זיקתו לישראל, מאחר שהוא התגורר וחי בארץ במשך 25 שנים, שירת בצבא, ילדיו נולדו בארץ, והדירה שבבעלותו רשומה בישראל.
השופטת חנה מרים לומפ קבעה כי פסק הדין בצ'כיה והמידע המודיעיני לגביו של מיכאלוב אינם מספיקים כדי להביא להסגרתו. "הראיות מצביעות על מי שבמשך מספר חודשים עובר למאי שנת 2001 התגורר בצ'כיה, עבד בה, החזיק בכלי רכב ובדירה והתגורר עם בת זוג למשך תקופה קצרה עוד יותר", ציינה השופטת, "נראה בעיניי שאין די באלה, לאור זיקתו העמוקה לישראל, כדי ללמד כי העתיק את מרכז חייו מישראל. מדובר במי שאין חולק שמתגורר בארץ משנת 1980, כל בני משפחתו מתגוררים בישראל, יש לו נכנס מקרקעין רשום על שמו בישראל בגינו שילם תשלומי מים וארנונה גם בעת ביצוע העבירות, הוא אף שילם באותה העת את דמי הביטוח הלאומי, והמדינה בה התגורר נמצאת במרחק טיסה קצר מאוד מישראל, כך שאין מניעה שישראל תמשיך להיות מרכז חייו, כאשר עבודתו בצ'כיה".
השופטת הוסיפה כי יתכן שמיכאלוב שקל בעבר לקבוע את מרכז חייו בצ'כיה, אולם אין הוכחה שהמחשבה הפכה למעשים בפועל.
השופטת הגיעה למסקנה כי מיכאלוב הביא ראיות המצביעות על זיקתו לארץ, ביניהן אישורים על תשלום מסים לרשויות בישראל, בכלל זה תשלומים לביטוח לאומי בין השנים 1980-2019 ותשלומי מים וארנונה בין השנים 1999-2001. אשר לעבודתו בצ'כיה, לדבריו עבד שם בשנת 1999 עבד עם ישראלים ואך קיבל את משכורתו בישראל.
בהחלטתה ציינה השופטת כי היא מתקשה לתת אמון בגרסתו של מיכאלוב עקב הודאתו כי שיקר בעדותו בעבר, אולם הוסיפה כי יתכן וחלוף הזמן עשוי להסביר את הפערים בין גרסאות העדים והקשיים בזיכרון פרטים לאחר שנים רבות כל כך. לכן החליטה לבסוף לתת אמון בכל זאת בדבריו של מיכאלוב ובדברי העדים, לפיהם מרכז חייו היה בישראל. השופטת הוסיפה וציינה כי גם אם מיכאלוב עבר לארץ אחרת, הרי שלא עבר זמן מספיק לקבוע אם אמנם רכש מקום מושב חדש.
השופטת עיכבה את ביצוע החלטתה לבקשת הפרקליטות, על מנת לאפשר לה לערער לבית המשפט העליון.
