בריאות הנפש הלאומית

כשהוסמכתי להיות עורכת דין בחרתי בקפידה את התחומים בהם החלטתי לעסוק, וכולם נוגעים באופן ישיר לנישות הקיומיות הרגישות ביותר שיש – ערבוב של שליחות עם סקרנות ותשוקה לשחק באש ברוח ובנפש.
החתמתי פעם לקוחה על מסמכים בבית הבושת בו עבדה, יצא לי לבקר נערות חוסות במעונות סגורים קשוחים, גם ביקרתי לא אחת במחלקות פסיכיאטריות סגורות מהקשות ביותר בארץ.
בפעם הראשונה שאדם בריא נכנס לבקר במחלקה פסיכאטרית סגורה הוא מבין את נפלאות האוטונומיה, החופש ובריאות הנפש והגוף. הכניסה הראשונה למחלקה סגורה היא טראומטית ומלאת אימה, עד כדי חלחלה ובחילה, ריח של חדר אוכל תעשייתי משולב עם ריח שתן והתרופות באוויר בתוך חלל סגור ומחניק. כאשה, חשבתי שיהיה לי קל יותר לבקר במחלקות הנשים, טעיתי. לא אחת כמעט והותקפתי על ידי מאושפזות במחלקות, זאת לעומת מחלקות גברים סגורות שבכל כניסה שלי למחלקה הוקפתי בחבורת גברים שסביר כי לא ראו אשה זמן רב אך הפגינו כלפיי המון כבוד, מחמאות והתרגשות מהבושם שלי.

בשניות הספורות בהן המתנתי שתיפתח הדלת הנצורה, השנייה, לאחר שהקודמת נסגרה אחרי, יצא לי לחשוב איך זה מרגיש בתוך הבועה של חולי הנפש הכוללת ניתוק מהעולם בחוץ ואשפוז כפוי שלעיתים כרוך בכפיתה ידיים רגליים, הזרקות של סמי הרגעה, טיפול בנזעי חשמל (שוקים חשמליים). העדפתי לעצור את המחשבה בראשי, זה היה כבד לי מדי.
באחת המחלקות הסגורות בארץ הכרתי לאחרונה את ע' בן ה – 56, אזרח ארצות הברית ובנה של שופטת מחוזית ישראלית מוכרת מאוד ומחמירה במיוחד, שחתומה על עשרות פסקי דין נוקבים ואמיצים בשלל נושאים. כבודה נפטרה זה מכבר, ואילו ע' הבן שלה שהיה איש עסקים מבוסס בארצות הברית חזר בשלב כלשהו לישראל חסר כל, ונותר חסר אונים כאשר הסתבך עם החוק בעיר תיירות דרומית.

בני המשפחה שלו ומקורביה, אנשים מכובדים שהכירו היטב את אימו, השיבו לו בהפניית עורף כאשר התקשר מאחת המחלקות הסגורות, כי מי אוהב להתעסק עם חולי נפש? השיחה בינינו התחילה כשהוא נקב במספר המדויק של הנקודות בטבעת היהלום שענדתי על האצבע. מן הסתם לא הייתי מנהלת שיח עם האיש המוזנח והשפוף הזה שכתמי אוכל על מדי האשפוז הכחולים שלו, אבל כאשר הוא סיפר לי מי היתה אימו וכיצד נקלע לאשפוז כפוי בביקור המולדת שלו כאן, התביישתי בכך שדחיתי אותו רק כמה דקות קודם.
אז מה בין לקויות נפשיות והתנהלות הרשויות, לבין האדם מן הישוב? מכנה משותף אחד לכולם – בורות.

חוסר הבנה וידע בעולם מחלות הנפש, סלידה ממי שאינו בקו הבריאות הנפשית, זלזול וסגרגציה חברתית אלו רק חלק מאורח חייהם של מי שחולים במחלת נפש. חולי הנפש לרוב מתמודדים עם תנודות נפשיות, חרדות ודכאונות ואנחנו בטח שלא עוזרים או מבינים את ההתמודדות והקושי בהתנהגות המרוחקת כאילו היו מצורעים.
סביר להניח שכשיעמוד מאחורינו בתור אדם נכה עם קביים, נחוס עליו ונציע לו להתקדם בתור, אך מה עם חולי הנפש, האם נהיה נחמדים למי שנראה קצת שונה?

בהיבט המשפטי, חשוב להבהיר שתקנה 13 לתקנת שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מעניקה פטור מהמתנה בתור במקומות ציבוריים גם לאנשים בעלי מוגבלות נפשית, הם לא צריכים להציג תעודה או לתת הסברים לאף אחד, ואנחנו לא אמורים לשאול שאלות מיותרות.

בדיוק כמו שלנו קשה להתמודד עם מוגבלויות נפשיות סביבנו, לפעמים בגלל השוני ולפעמים בגלל שזה זורק אותנו לחרדות שלנו ולנבכי נשמתנו, כך גם הרשויות בישראל עדיין לא התקדמו מספיק בהשוואה למדינות העולם המפותחות בנושא. קצבאות הביטוח הלאומי נמוכות, הסיוע הנפשי מצומצם ומקרי ההתאבדות בקרבם הולכים ומתרבים.

שלא תטעו, הפסיכיאטרים המחוזיים נוהגים לתת בקלות הוראות אשפוז בכפייה, גם במקרים בהם אין צורך, ורבים משתחררים בוועדה פסיכיאטרית בבית החולים או בערר שמוגש לבית משפט מחוזי.
ומשטרת ישראל? לשוטרי הסיור אין הדרכה מיוחדת לטיפול בלוקים בנפשם, וזה בדיוק מה שקרה ב-30 אפריל בראש העין, כאשר שוטר שהוזעק לטיפול באירוע משפחתי ניגש לאירוע ללא כל הכנה מוקדמת, מה שהבהיל את החולה המעורב, שנטל סכין אימתנית ורדף אחרי השוטר המבועת עד שהאחרון ירה בו, לא פעם אחת כדי לנטרל, אלא שוב ושוב ושוב, עד שגרם למותו. מהפחד כמובן.
אדם הלוקה בנפשו שמגיע לכדי התקף מתמודד באותו רגע עם אפיזודה פסיכוטית, התקף חרדה או התקף מאניה, הדבר האחרון שנחוץ לאדם שקולות מדברים מתוך ראשו זה בורות ואלימות הנלווית אליה.

על הרקע הזה, דומה כי המאבטחים האזרחיים מהמרכז הרפואי בתל השומר, ומנהליהם, יוצאי איזה סיירת מובחרת מן הסתם, לא למדו דבר מהאירוע בראש העין. עובדה, ביום רביעי השבוע (12 מאי) הם נתקלו בכניסה לבית החולים במטופל שיצא מביקור במחלקה לבריאות הנפש. הפסיכיאטרית המטפלת שלו ריחמה עליו כאשר הניף במחלקה שלה סכין, אולי כי היא מלאת הבנה ויש לה ניסיון עם אנשים במצבו של מוסטפא יונס זה, אבל כאשר הוא נקלע למפגש עם המאבטחים שגלש מאוד לנסיונות השתלטות בכח עם גז מדמיע, ושלף שוב את הסכין שלו, המאבטחים הבריונים והמיליטריסטים שלנו לא ירו לו בברכיים, כנדרש, וגם לא ירו בו כדור אחד, כדי לנטרל, אלא חוררו אותו מכל כיוון, שלושה מאבטחים גיבורים מול חולה נפש אחד שרוע על הרצפה כאשר אימו האומללה צופה וזועקת, אללה הוא אכבר.

• בינתיים במרכז לבריאות הנפש בבת ים. ע' היקר עבר למחלקה פסיכיאטרית פתוחה ויש אישור לשחרר אותו לביתו בארצות הברית. במאמץ משותף שלי עם השגרירות האמריקאית הוא ימריא ללוס אנג'לס בליווי מלווה רפואי, מיד כשיפתחו השמיים שנסגרו עקב מגפת הקורונה.