נרקומן זקן, מה יש לו בחייו

אדם זקן, מה יש לו בגילו?
הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון.
עיניו פקוחות למחצה,
מנחשות לפי תנועת הכוכבים,
אם הלחישות רומזות,
כי זה לילו האחרון.
אדם זקן, מה יש לו בערבו?
לא מלך הוא
ויפול לא על חרבו.
(מתוך השיר "אדם זקן", דני ליטני)

כל אימת שאני פוגש את א', וזה קורה לעיתים, אני נזכר באביה.
האב, גבר בשלהי שנות החמישים, ידע חיים טובים יותר קודם שהידרדר לשימוש בסמים, מאז הוא חי בשוליים ומתחכך בפשע עד כמה שזה היה יכול לסייע לו בצריכתו השוטפת של הסם. הוא גם אימץ את שיטת "החלוקה", רכש מספר גרמים של "חומר", חילק אותם למנות, חלק מכר לשכמותו וחלק צרך בעצמו. כך מימן את הדרוש לו, לא התעשרות מהירה ולא שותפות בקרטלים.
עם השנים התערערה בריאותו עד שהפך לשבר כלי המהלך בקושי בסיוע מקל הליכה. השימוש בסם קשה מחיש ומאיץ את ההידרדרות הגופנית. נרקומנים אינם מתים קשישים, הם נוטשים את עולמנו הרבה קודם.

יום אחד מפעילה המשטרה סוכן סמוי באזור מחייתו של האב. הסוכן, יכול שהיה שוטר חדש או נרקומן במצב שפיר יותר המוכר את נפשו וכבודו לרכזי המודיעין המשטרתי. בין השאר רוכש הסוכן מנת סם או שניים מ-א' המחלק ומחלקים אחרים שכמותו, ודואג להקליט ולתעד ללא הפסקה. בהגיע היום מבצעת המשטרה מעצרים על סמך פעילותו, אוספת את המוכרים ככפתורים לקופסה סגורה. גם המחלק בין העצורים. כיוון שכך, אני מוזעק על ידי בנותיו לשמש כסנגורו.
נתמך באישורים רפואיים המעידים על אומללותו ועל הסכנה הנשקפת לו אם יישאר במעצר, המחלק משתחרר בערובה בתנאים מגבילים אלו או אחרים. כעבור מספר שבועות הוא מקבל כתב רשע ובליעל הקרוי כתב אישום, שבו בצורה קצרה ויבשה מתוארים מעשיו הפלילים. לכתב האישום מצורפת הזמנה לדיון בבית המשפט השלום בתל אביב.

המחלק הגיע למשרדי מדדה וצווארו נתון בסד המקבע אותו למקומו. עתה, אני מתבקש לייצגו גם בהליך הפלילי עצמו. עיון בחומר החקירה מלמד אותי כי מלבד טיעון קורע לב לקולת עונשו, אין מה לעשות, הראיות מוצקות והתיק כמו שנאמר על ידי החבר'ה "סגור עם פלומבה". מזלו של המחלק הוא כי מונתה לדיון בעניינו שופטת ברת דעת ועצמאית. אולי ושמא בעזרת מצבו הרפואי הקשה אוכל לשכנע אותה להימנע מלשלוח אותו לקיבוץ המסורג.
ביום ובשעה שנקבעים אנו מגיעים לבית המשפט. המחלק מתקשה על ממש לרדת במדרגות האולם המשופע ולהתיישב במקומו. הוא נראה קשיש מגילו, מעורר רחמים.
עת ננקב מספר התיק הפלילי אני מזדקר ממקומי ומודיע לכבודה כי המפורט בכתב האישום נכון, ולפיכך לאחר שיורשע וקודם שיישמעו טיעוני הצדדים לעונש טוב יהיה באם יתקבל בעניינו תסקיר של שירות המבחן למבוגרים, אשר יפרוס את מסכת חייו האומללה ויחווה את דעתו האם ניתן לסייע לו או לא. השופטת מעיפה בו מבט מרחם.
"אתה מבין?" היא שואלת.
"כן כבודה", משיב המחלק.

השופטת הרחמניה
אמצע דבר. לאחר מספר שבועות מתקבל תסקיר שכזה, הפורס ופורט את מהלך חייו, הידרדרותו, מצבו הרפואי ומצרף חוות דעת פסימית למדי אודות סיכויו להיגמל משימוש בסם.
לקראת מהלך הטיעון לעונש אני מצטייד באישורים רפואיים עדכניים אודותיו. מעיון בהם אני למד, כי לא רק שמדובר בשבר כלי מקרטע, אלא במי שעלול לעבור לעולם אחר אם לא יקבל טיפול רפואי שוטף, טוב ומהיר. טיפול שכזה לא נמצא בשב"ס שם הוא מוחזק כטרחן מזדקן המעיק על המערכת. אני פורס בפני כבודה את מצבו הרפואי המידרדר,

היא מכירה את מערכת הכליאה מתפקידה הקודם, אני יודע זאת, והשאלה היא האם עבירת הסחר בסם הגורמת לשיגור לכלא תגבר בסיומו של גזר הדין או שמא שמצבו ורגש החמלה המפעם בליבה ימנעו את שיגורו פנימה. בלהט הטיעון איני מהסס לומר לה כי אם ישלח המחלק לכלא, הרי שעל פי המפורט באסופת המסמכים הרפואיים, עלול הוא למות שם. כבודה דוחה את מתן השמעת גזר הדין, "אני רוצה לחשוב על הדברים קודם שיינתן על ידי גזר הדין" היא אומרת.

שבועיים לאחר מכן, המחלק שתי בנותיו ואני מתייצבים שוב בבית המשפט. כבודה מקריאה את גזר הדין ומודיעה כי מצבו הרפואי הקשה ומצפונה הם שהורו לה לא לשולחו למאסר מחשש שימות שם. מלווה באנחת רווחה המשתחררת ממנו ובסיוע של בנותיו, הוא עולה באיטיות במדרגות אולם בית המשפט בדרכו אל החופש היחסי אליו הוא שב.

כעבור חודש מגיעה אליו הודעת ערעור מהפרקליטות, מישהו שם החליט כי ענישה כה מקלה מחטיאה את רף ענישתם של סוחר האבקות והכימיקלים, גם הזקנים שבהם. בסדרה של ביטויים תחת הכותרת, "טעה בית המשפט קמא שלא שלח את המשיב אל בין הסורגים", מתפלמסת התביעה עם כבודה רחמיה וערכיה האנושיים של הערכאה הראשונה ומבקשת מערכאת הערעור לשנות את המצב.

השופטת רוע
מספר בודד של חודשים לאחר מכן מוזמן המחלק בעצמו לשמיעת ערעור המדינה ולהשמעת טיעוניו. שוב אני מתבקש לייצגו. מצויד בגלימה שחורה כנדרש, אני מתייצב באולמה של השופטת רוע במחוזי. כך, היא, מכונה. רוע, ידועה לא רק ברוע ליבה אלא בהיעדר כל קורטוב של חמלה והתחשבות כלפי אלו שהמדינה מערערת כנגדם. יש מספר סנגורים המרחיקים ולכת ואומרים כי לו ציפורן ידה האחת תשרוט עד זוב דם את רעותה, חזקה היא שכבודה תמות מהרעלה עצמית.

אני, אופטימי מטבעי, מאמין כי בכל אדם גם אם הוא רע, יש פינה קטנה של חמלה והגיון בריא. סוף דבר ולמרות כל מאמצי, וחרף העובדה שאני מעלה את חששי בקול רם כי הלה לא ישרוד בכלא מתערבת כבודה יחד עם שני הקולגות משמאלה ומימינה בגזר הדין ומורה על שיגורו של המחלק לממלכת שב"ס.

לא חולף אלא פרק זמן קצר ובכלא של אזור המרכז, לוקה המחלק שלנו בשטף דם מוחי, מדויק יהיה גם להוסיף כי הוא אינו מפונה מיידית לבית החולים אלא כעבור שלושה ימים שבהם הוא מוטל ללא מילה בפיו. ושם, תוך זמן קצר הוא מת. מאוחר יותר, בלית ברירה תשלם המדינה לבנותיו פיצוי בגין רשלנות אי הטיפול בו.

לכבודה של השופטת רוע לא קרה דבר, היא ממשיכה לשפוט ולשגר עוברי עבירה שהורשעו למכלאות שב"ס. גם בעומדה בפני המראה קודם לתחילת יום עבודה או לאחר סיומו, לא ראתה כבודה ולא חשה בקרני אות קין שהצטמחו במצחה. רק אני, הסניגור, כאשר לעיתים אני מבחין ברוע הולכת באכסדראות בתי המשפט חושב לעצמי הנה זו אשר שלחה את מרשי האומלל לכלא, אל מותו.