טמרה: זיכוי לצעיר שהואשם בהחזקת תת מקלע עוזי בחדר השינה

שופט בית משפט השלום בחיפה, ד"ר זאיד פלאח, זיכה (ראשון, 17.3) מחמת הספק צעיר מטמרה שהואשם בהחזקת נשק בביתו.

לפי כתב האישום נגד הנאשם מוסטפא אלהיג'א, בתחילת שנת 2017 הגיע לביתו חברו, עבד אל רחמן אבו אלהיג'א כשהוא נושא תיק ובתוכו תת מקלע עוזי ותחמושת. מכתב האישום עולה, כי בתוך ביתו של מוסטפא, עבד עטה כפפות על ידיו, הוציא את הנשק והחל לשחק בו. בשלב מסוים מהנשק נפלטו יריות, מה שגרם לעבד להחזיר את הנשק לתיק ובהוראת מוסטפא לעזוב את הבית עם התיק שבתוכו הנשק.

עוד נטען בכתב האישום, כי תקופה קצרה לאחר מכן, עבד הגיע עם התיק שוב לביתו של מוסטפא והחביא אותו, בידיעת בעל הבית, על ארון בגדים בחדר השינה. שוטרים שערכו חיפוש בבית ב-10 במרס 2017, מצאו את התיק מעל הארון ובתוכו לא רק תת מקלע עוזי, אלא גם שלוש מחסניות ו-240 כדורים.

הנאשם כפר במיוחס לו באמצעות עו"ד שמואל ברזני. לטענתו, עקב האירוע בו נפלטו כדורים בביתו, הוא הורה עבד לעזוב את הבית ולא להכניס יותר נשק לביתו. כמו כן טען הסנגור, כי בית הנאשם שימש במשך זמן רב כדירת רווקים פתוחה, שבה נהגו להתאסף צעירים רבים ולשחק סנוקר ופלייסטיישן.

עיקר המחלוקת בין התביעה לבין ההגנה היתה זו: האם הנאשם ידע שהנשק הוסתר בביתו, או לא. בעוד שהתביעה טענה כי לא יתכן שהנאשם לא ידע על הנשק, הסנגור טען בין היתר, כי דלת הדירה היתה תקולה זמן רב, באופן שבו נפתחה בקלות ללא מפתח, ולכן כל אחד יכול היה להיכנס אליה. מכאן, טען הסנגור, שהנאשם כלל לא ידע שמעל ארון הבגדים בחקרו הוסתר התיק עם הנשק והתחמושת.

התביעה טענה מנגד, כי הגיוני שהנאשם ידע על הנשק, וניסתה להוכיח כי הדלת לא היתה תקולה כל הזמן. כראיה לכך נטען כי בזמן שהשוטרים הגיעו לחפש בדירה, הדלת היתה סגורה ולכן הם נאלצו להיכנס מהחלון.

השופט פלאח ציין בהחלטתו כי מכל העדויות שהובאו בפניו הוא שוכנע שהנאשם לא ידע שהנשק הוסתר בביתו, וכי לפי הראיות – אדם אחר הוא שהחביא את הנשק מעל הארון. בין היתר ציין השופט כי המשטרה לא צילמה את הבית בו נמצא הנשק ואף לא את הארון שמעליו הונח התיק עם הנשק. לדבריו, מצילום כזה ניתן היה ללמוד האם הנאשם אמור היה להבחין בקלות בתיק תוך כדי ביצוע פעולויות יומיומיות, אבל בהיעדר צילום כזה – לא ניתן לקבוע זאת.

השופט הוסיף וציין את העובדה כי הן פרקליטות מחוז חיפה והן ההגנה לא זימנו לעדות את עבד, שכבר הודה והורשע בעבירות המיוחסות לו ונגזר עליו מאסר. לבסוף קבע כאמור, כי התביעה לא הצליחה להוכיח את אשמתו של הנאשם כנדרש על פי חוק.