"חזרה בתשובה שאינה לרוחו של נותן המתנה, אינה בגדר התנהגות מחפירה כלפיו", כך פסקה השופטת קרן גיל מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, במסגרת תביעה של אישה נגד בעלה לשעבר, שבהסכם גירושין ויתר על חלקו בתמורת מכירת הדירה המשותפת לטובת חיסכון לילדיו.
האב ביקש בבית המשפט לחזור בו מההתחייבות, בטענה שבתו הסתירה ממנו את חזרתה בתשובה, ולאור התנהגותה המחפירה כלפיו, הוא זכאי הוא לחזור בו. אלא שביהמ"ש קבע (12.3) שהתחייבותו היא חלק מ'חוזה בתמורה' והוא אינו רשאי לחזור ממנה, וגם אם היה מדובר בהתחייבות לתת מתנה, משלא הוכחה התנהגות מחפירה של הבת, הוא ייאלץ לעמוד בהבטחתו.
בני הזוג נישאו ב-1982, ונולדו להם שני ילדים, כיום בגירים. ב-1993 התגרשו, כשהילדה בת ארבע והילד בן שנה. בהסכם הגירושין נקבע שהאישה תוסיף להתגורר בדירה עד שיגיע הבן לגיל 21 ללא תשלום דמי שימוש, וכי הבעל יישא לבדו בתשלום המשכנתה, וישלם עבור מזונות הקטינים סך של 1100 שקלים בחודש. הבעל לא עמד בתשלום המזונות ולא שילם את הלוואת המשכנתה, וכעבור שש שנים הגישה האישה תביעות בנושא.
בית המשפט הביא את הצדדים להסכמות חדשות: המזונות יוגדלו, וההסדר שנקבע בהסכם הגירושין בעניין הדירה יעמוד בתוקפו בכפוף לשינויים שהוסכמו, ועיקרם התחייבות הבעל שחלקו במכירת הדירה יופקד בחיסכון לילדים. בהתאם, נרשמה הערת אזהרה לטובת הילדים על זכויותיו של הבעל בדירה, להבטחת ההתחייבות על פי פסק הדין.
לפני שנה פנתה האישה אל הבעל לשעבר בבקשה למכור את הדירה, שהבהיר כי יסכים למכור את הדירה רק אם יקבל מראש את חלקו. האישה תבעה את אכיפת פסק הדין, ועתרה למתן צו לפירוק השיתוף בזכויות הצדדים בדירה ולהפקדת חלקו של הבעל בתכנית חיסכון עד לחלוקתו בין הילדים. בדיון שנערך ניתן, בהסכמת הצדדים, צו לפירוק שיתוף הזכויות בדירה. עוד הוסכם, כי מחצית מהכספים שיתקבלו ממכירת הדירה יימסרו לאישה, רבע לבן, והרבע הנותר יופקד בחשבון נאמנות עד הכרעה בתביעה.
האישה, באמצעות באת כוחה, עו"ד ישראלה אבולעפיה, טענה שהסכמת הבעל היא התחייבות בלתי חוזרת, לא מתנה, והינה חלק מההסכמות בין הצדדים. לטענתה, גם אם ייקבע שהתחייבות זו היא בגדר מתנה, הרי שהבעל אינו רשאי לחזור בו ממנה.
הבעל, באמצעות באת כוחו עו"ד יעל שמואלי, טען שמדובר בהתחייבות לתת מתנה, ולאור התנהגותה המחפירה של הבת כלפיו זכאי לחזור בו מהתחייבותו. את ההתנהגות המחפירה כלפיו מייחס האב לעובדה שלאחר גיוסה של הבת היא החלה בתהליך של חזרה בתשובה, וכיום היא נשואה ואם לשניים, מתגוררת בבני ברק ומנהלת אורח חיים חרדי.
השופטת גיל קיבלה את התביעה, ופסקה שהבעל לשעבר יישא בהוצאות האישה ובשכר טרחת עורכת דינה בסך של 45 אלף שקלים. לאחר שדנה בשאלה האם התחייבותו של הבעל בפסק הדין היא חלק מ'חוזה בתמורה' או שמא התחייבות לתת מתנה, הגיעה השופטת למסקנה שמדובר ב'חוזה בתמורה'. "התחייבות הבעל בעניין הדירה אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא חלק מהסכמות נוספות שגיבשו הצדדים, וקיבלו תוקף של פסק דין", הסבירה.
השופטת גיל לא הסתפקה בכך, ואף בחנה אם האב היה רשאי להתחרט גם לו היה מדובר במתנה, בשל התנהגותה המחפירה לכאורה של הבת כלפיו. היא התרשמה שדרישת האב לחזור בו מהמתנה נעדרת תום לב, קבעה כאמור כי חזרה בתשובה אינה עולה בקנה אחד עם התנהגות מחפירה, והחליטה לחייב אותו לעמוד בהבטחתו.
הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה".
