הסוגייה שנידונה לאחרונה בפני בית המשפט לענייני משפחה אינה שכיחה: בני זוג נפרדו והבחור עתר לקביעת זמני שהות עם הכלב. השופטת איריס ארבל-אסל נאלצה להכריע האם אכן מדובר בכלב המשותף לשני הצדדים.
לאחר הפרידה טען הגבר כי מדובר בכלב משותף בעוד שהאישה טענה כי הכלב הוא שלה בלבד ואין לפסוק למבקש הסדרי שהות. כל אחד מהצדדים טען כי הכלב משמש עבורו ככלב טיפולי ושניהם אף צירפו אישורים על מצבם, אולם אף אחד מהם לא הציג אסמכתא לכך שהכלב הוכשר ככלב טיפולי עבור מי מהם.
השופטת ארבל-אסל מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קבעה כי הממצאים הבאים תומכים בטענת הגבר כי מדובר בכלב משותף: "הכלב אומץ 6 שנים לאחר שהצדדים נישאו; אף שהמשיבה רשומה כבעלים של הכלב במאגר בעלי החיים, מספר הטלפון של המבקש מופיע כטלפון נוסף; מהודעות טקסט ששלחה המשיבה למבקש עולה כי המשיבה התייחסה אל המבקש כאל "אביו" של הכלב; נעשה שימוש בכרטיסי האשראי של שני הצדדים לתשלום עבור הוצאותיו של הכלב בחנות למוצרי מזון וציוד לחיות מחמד; על גבי הקבלות מהמרפאה הווטרינרית נרשמו שמותיהם של שני הצדדים".
בנוסף, בשים לב לטענת הבחור לפיה הכלב משמש ככלב טיפולי עבורו, סברה השופטת ארבל-אסל כי הנזק העשוי להיגרם לגבר מדחיית הבקשה בשלב זה גדול מהנזק העשוי להיגרם לאישה או לכלב עצמו כתוצאה מקבלת הבקשה.
נוכח האמור, בקשת הגבר התקבלה ובית המשפט הורה על קיום הסדרי שהות בינו לבין הכלב, אלא שהתברר כי בשלב זה הבחור מתגורר בדירה האוסרת על הכנסת בעלי חיים, לפיכך נקבע כי הסדרי השהות יתקיימו באופן שהבחור יהיה רשאי לשהות עם הכלב שלוש פעמים באמצע שבוע למשך שלוש שעות בכל פעם ובכל יום שבת למשך 5 שעות בכל פעם.
*הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
