בית המשפט לענייני משפחה דחה בדצמבר האחרון (פסיקה שהותרה לפרסום ב-3.2) תביעת אב לקביעת משמורת קטין אצלו, וקיבל את תביעת האם למתן סעדים לחידוש הקשר בינה לבין בנם הבכור של הצדדים. "יש להעביר לקטין את המסר שאמו לא ויתרה עליו, ושכוחו של האב איננו בלתי מוגבל", הסביר השופט שמואל בר יוסף.
בני הזוג נישאו לפני 17 שנים ונולדו להם שלושה ילדים, קטין שיהיה בקרוב בן 16, ושני אחיו, בן 13 ובת 10. לאחר הליכים משפטיים, ב-2016 הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה משמורת הילדים תהא בידי האם, והם ישהו עם האב פעמיים בשבוע, כולל לינה, ובכל סופשבוע שני.
כעבור כשנה הגיע הבכור לבית האב, סירב לחזור לאמו, ובמשך כארבעה חודשים ניתק איתה כל קשר. ההורים הגישו בקשות ליישוב הסכסוך, במסגרתו הגישה האם בקשה לסעד זמני, "להורות בדחיפות על הפניית הקטין וההורים לגורם טיפולי, וכן לקבוע מנגנון לחידוש הקשר שבין האם לבין הילד, על מנת שהילד ישוב לחזקת אמו".
בתגובה טען האב שהאם "נוהגת להתעסק בעצמה ובצרכיה", בעוד הוא קשוב לצרכי הילדים, מבלה אתם ומקדיש להם. אשר לבקשת האם להפנות את הקטין לטיפול, טען האב כי בטרם יופנה הבן לקבלת טיפול, "מוטב שהמבקשת תעשה בדק בית ותשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי בעצמה".
השופט בר יוסף קבע דיון, שם חזר האב על התנגדותו לטיפול משפחתי, ולנוכח האמור, הוסכם שבית המשפט ייפגש עם הקטין ויפנה את הצדדים לטיפול במסגרת שירותי הרווחה. חודש לאחר מכן נפגש השופט עם הקטין, שהיה אז בן 14.5, והתרשם שהפגין חרדה מהסיטואציה, ותוכן דבריו היה חד צדדי לחלוטין: האב נצבע בצבעים ורודים, בעוד האם בצבעים קודרים.
לאור הרושם הקשה שהותיר המפגש נקבע דיון נוסף, אך האב עמד בסירובו לנהל עם האם דו שיח כלשהו. נוכח עמדת האב ניתנה החלטה לפיה אין טעם בשלב זה למנות מומחים, ובהסכמת הצדדים הופנה הבן לטיפול פסיכולוגי. עוד הורה בית המשפט לעו"ס לסדרי דין להגיש תסקיר, בו הומלץ לא לשנות את המשמורת וזמני השהות של האחים, אך להעביר לאב משמורת זמנית של הבכור.
בדיון נוסף ראה האב לנכון להתבטא כך: "אין ניכור הורי. הגברת במו ידיה יזמה והרסה את הקשר בינה לבין הילדים. אני לא חייב להיות בקשר עם הגברת". בית המשפט לא עבר על כך לסדר היום. "האב אינו מצליח להפריד בין רגשותיו השליליים כלפי האם, לבין חובתו לעמוד עמה בקשר הורי לטובתו של הקטין", כתב השופט. "בכך מייצר האב מניה וביה שני עולמות עוינים, שהקטין נאלץ לבחור ביניהם, תוך פגיעה קשה בו".
עוד התייחס השופט בר יוסף לגורמי המקצוע בתיק, שראו לנכון לצטט בהרחבה מאמרים שעסקו בניכור הורי ונזקיו, שעה שעמדת הקטין מדגימה מקרה קלאסי של הדרה הורית על רקע פעולה מזיקה של האב. התסקיר, ציין השופט, הוכיח שהקטין היה ועודנו חשוף למסרים שליליים לגבי אמו, ונקל לראות כיצד דבריו של הקטין על האם, אינם אלא הדהוד של עמדת האב.
בנוסף, פסק השופט, אין ראיה או טענה לגבי תפקוד הורי לקוי של האם בעבר או בהווה. נהפוך הוא, בהסכם המשמורת הסכים האב כי משמורת כל הילדים, והקטין בכללם, תהא בידי האם, הסכמה שאומרת דרשני. "מדובר בהתעללות בקטין, שעה שנשללת ממנו הזכות לקשר של ממש עם האם, ובכך נגרם לו נזק.", קבע בר יוסף. "היענות לעתירת האב…תהא למעשה מתן גושפנקא שיפוטית לנזק ההורי שגרם".
בית המשפט קיבל בכך את אבחנת התסקיר, אך לא את המלצתו למשמורת זמנית אצל האב: "…יש לכפות על האב לשחרר את הקטין מאחיזתו על מנת לאפשר לו קשר מהותי עם האם, וזאת בכל אמצעי אפקטיבי…יש להעביר מסר לשני הילדים האחרים, כי הדרת אחד ההורים איננה אופציה…
"הדבר ייעשה בשתי דרכים חלופיות: בתחילה תינתן לאב ההזדמנות לשנות את דרכיו ולשתף פעולה עם הליך טיפולי ביחד עם האם, במטרה לגבש מסר הורי אחיד. אם יתברר שהאב איננו מסוגל לשינוי, ייקבעו הסדרי שהות של הקטין אצל אמו…ככל שההסדרים האמורים לא יתקיימו בפועל, יושתו על האב סנקציות משמעותיות".
הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
