פרקליט המדינה שי ניצן פרסם הנחיה חדשה שנועדה להתוות את שיקול הדעת של הפרקליטים המופיעים בוועדות השחרורים, ביחס ליישום הוראה מיוחדת – סעיף 10(א) בחוק שחרור על תנאי. סעיף זה קובע מקרים חריגים שבהם יובאו בחשבון שיקולים המתמקדים באמון הציבור במערכת המשפט, על חשבון שיקולים המתמקדים בשיקום האסיר והתנהגותו.
ככלל, עמדת המדינה ביחס לשחרור על תנאי נקבעת בהתאם לסעיפים 3 ו-9 לחוק, המתמקדים באסיר עצמו כאמור, במסוכנות הנשקפת ממנו ובאופן התנהגותו. סעיף 10(א) לעומת זאת קובע מקרים חריגים בהם נשקלים היבטים ציבוריים שאינם תלויים בנאשם ואשר ישפיעו על ההחלטה אם לקצר את עונשו.
סעיף 10(א) קובע שבמקרים בעלי נסיבות מיוחדות, בהם וועדת השחרורים סבורה כי שחרור האסיר יפגע באופן חמור באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק או בהרתעת הציבור, רשאית הוועדה לשקול נתונים אלו בעת קבלת החלטתה, מעבר לנסיבותיו האישיות של האסיר וחוות הדעת של גורמי הטיפול לגביו. עוד נאמר בסעיף זה, כי שיקולים ציבוריים אלה יהיו רלוונטיים גם כשחומרת העבירה לא משתקפת באופן סביר בתקופת המאסר שיישא האסיר בפועל, אם ינוכה לו שליש או חלקו.
סעיף 10א' מופעל בתיקים משמעותיים בעלי חשיבות ציבורית מיוחדת. כך למשל, המדינה התנגדה לשחרורו המוקדם של האסיר עופר מקסימוב בשנה שעברה, בטענה שאמון הציבור ייפגע קשות באם יאושר קיצור מאסר למי שהורשע בגניבת רבע מיליארד שקלים מהבנק למסחר. העובדה שמקסימוב נמצא כבר כשנתיים באגף שיקום ותקופה ארוכה יוצא מהכלא יום יום באופן עצמאי לעבודה ובחזרה, לא סייעה לו לזכות בשחרור מוקדם כפי שהיה קורה במקרה של אסיר אחר.
ההנחיה החדשה של ניצן קובעת שהתנגדות המדינה לשחרור מוקדם של אסיר בגין השיקולים שבסעיף 10(א) כאמור, תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, כשנמצאה הצדקה מיוחדת להחלת שיקולים ציבוריים – ובאישור פרקליט מחוז. עם זאת, ההנחיה קובעת כי ככל שגדל חלק המאסר שהאסיר כבר נשא, משקלם של השיקולים הציבוריים לפי סעיף 10(א) כאמור יפחת, ויעלה משקלם של השיקולים הקשורים לשיקום האסיר.
בנוסף נקבע בהנחיה, כי ככל שניתן ללמוד על חומרת התיק מתוך התבטאויות מפורשות שהופיעו בפסק הדין של בית המשפט שגזר את העונש, כך יש לתת משקל רב יותר לשיקולים הציבוריים של החשיבות שבשמירה על אמון הציבור בשלטון החוק. לפי הנחיית ניצן, על פרקליטי המדינה להעדיף לבסס את טענותיהם נגד שחרור אסיר כלשהו בוועדת השחרורים על השיקולים הרגילים, למשל הליכי שיקום אישי לא מספקים, על פני טיעונים מסוג "אמון הציבור".
בין הקריטריונים להתנגדות לשחרור מן הטעמים הציבוריים, מונה ניצן גם תיקים המשקפים לדבריו "טראומה לאומית" (התמוטטות הבנק למסחר, למשל, עונה על הגדרה זו), תיקים שכרוך בהם פגם מוסרי חמור, או תיקי עבירה שבוצעה כלפי קטין או חסר ישע. עם זאת אין די בסוג עבירה מסוים כדי לקבוע את התקיימות הסעיף.
