מי יותר חזק? נשיא בית המשפט העליון בדימוס, או בג״צ?
בית הדין המיוחד, שדן את השופטת פוזננסקי, להלן: פוזי, ואני מרשה לעצמי לקרוא לה כך, כי איני רואה איך בג״צ מתערב בהדחה שלה, כך שבפעם הבאה שניתקל, זה כבר יהיה בקפיטריה, כשהיא עורכת דין כמוני-כמוך, ולא אצטרך להשפיל מבט ולקרוא לה ׳גבירתי׳.
הקיצר, אותו בית דין מיוחד הוא כשמו-מיוחד. ולא סתם מיוחד – אלא מאד מיוחד ובכיר. ישב בראשו לא אחר מנשיא בית המשפט העליון, אשר פרש זה לא מכבר, השופט אשר גרוניס. עכשיו מי שמכיר את השופט גרוניס, ואני מכיר אותו היטב, יודע שזה גבר גבר. לאו דוקא במובן הטוב של הגבריות, אלא דוקא במובן הכוחני תוקפני ידעני שתלטני אימפולסיבי ואכזר. הוא אינו ידוע במזגו הרך והנעים כאחת מתכונותיו הבולטות.
לידו ישב ניל הנדל, שופט עליון ותיק, מכהן ופעיל מאד מאד. לאחרונה אפילו כתב פסק דין ארוך ומפורט בענין דנקנר, והוסיף לו ולחברו שטרום עוד שנה בקלבוש. סוגרת את השלישיה האימתנית, שדנה את פוזי, שופטת מחוזית ותיקה ודעתנית, אסתר הלמן, מבית משפט המחוזי בנצרת.
הנה לנו הרכב לא פראייר, לשון המעטה. הוסיפו לכך את העיון והפירוט שנדרשו לו שלושת השופטים הגבוהים מאד, בשכל ובמעמד, והרי לכם עימות בין ענקים, עימות שאינו יכול להסתיים לטובתה של פוזי המסכנה.
מסכנה, אמרתי, כי למן התחילה קראתי לפוזי שלא לעשות עיסקאות עם השטן, אלא לנהל הוכחות. לצורך זה היה עליה לקחת סניגור שאינו ירא את השלטון המשפטי הכוחני, ובמסגרת זאת – להוכיח שלא חטאה בדבר, שכן היא גדלה לתוך מציאות שנכפתה עליה, מציאות בה שופטים ופרקליטים ושוטרים נפגשים בחדרי חדרים ללא נוכחות ההגנה.
מציאות זאת שונתה רק עתה, על ידי הנשיאה היורשת חיות, מתוך ההכרה, שמציאות זאת מעוותת. אלא מה אשם נפל בפוזי, שפעלה בתום לב על פי המקובל? אולי הגזימו קצת בבדיחות, אבל לו הבדיחות היו נאמרות בחדר סגור, כמקובל, לא היתה להן משמעות. מנסיוני אני מכיר שופטים שאפשר לצחוק ואפילו להסתלבט בחברתם בין דיון למשנהו או אף במהלכו, ואין הדבר מזיק לדיון, להיפך – הוא מקל על המתח והמחלוקת ומיטיב את האווירה.
פוזי שלנו היתה צריכה לכפור באשמה ולזמן לדוכן את הנשיא ואת סגן הנשיא, שיספרו לבית הדין איך שוטרים ופרקליטים ושופטים יושבים בלשכותיהם ומכריעים גורלות בהליכי מעצר ימים ללא הסניגור, עושים צחוקים וקטעים ולא מספרים לסניגור כלום. שלא יפריע. כי הסניגור,כידוע, הוא ״פארטי פופר״, עוכר שמחות, הוא מפריע לשותפים למלחמה בפשע לעשות את מלאכתם. הוא גם לא כל כך נחמד. יש לו התנגדויות והתנצחויות רבות ודרישות הקשורות לזכויות אדם וכל מיני חוקים שהוא ממציא כמו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועוד המצאות שטניות מסוג זה. בקיצור הסניגור הוא כמו קוץ בישבן, גלגל חמישי – יו ניים איט.
לא פלא שהשותפים למלחמה בפשע מנסים ככל הניתן לדלג מעל ראשם של אלה הסניגורים, כדי שלא יפריעו במלאכת עשיית הצדק, שכן ידוע הוא שהסניגור אינו נאמן לאמת או לאינטרס הציבורי אלא רק לטובת שולחו. ושולחו הוא פושע מנוול והסניגור הוא שותפו לפשע. הוא פשוט מנסה להסתיר אותו לאחר מעשה. לתקוע טריז בין הפושע לגרדום.
נחזור לפוזי; פוזי שאף פעם לא סנגרה, אלא תמיד היתה חלק מהמערכת, מהצד הטוב כמובן, מהפרקליטות, אח"כ מהשופטים, לא הבינה שלפעמים, כדי שהצדק ייצא לאור, צריך להילחם. להקיז דם. להטריד. לזמן עדים. לעשות פדיחות. כמו שסניגורים עושים. לא היה לה נעים לצאת נגד המערכת שבה גדלה. אז פוזי עשתה עסקה. היא האמינה שבית הדין המיוחד יכבד את העסקה. ומה התאכזבה לגלות, שהמערכת הזאת החליטה להקיא אותה מקרבה. שהמערכת הדורסנית והכוחנית נפנתה כנגדה. זהו גילוי קשה.
פוזי חונכה כל חייה לסמוך על המערכת שגדלה בתוכה. לגלות ששופטים הם זאבים טורפים וחסרי חמלה. זה גילוי שמזעזע את בסיס האמונה. אנחנו הסניגורים רגילים לזה. פוזי לעומת זאת – לא! ואיך אני יודע שפוזי עדיין מאמינה במערכת? כי פוזי שכרה שירותיהם של שני סניגורי על, רם כספי ופיני רובין, והגישה בג״צ כנגד נשיא בג״צ ושופט בג״צ.
הסיכוי שפוזי תזכה בבג״צ מול בג״צ הוא כמו הסיכוי שלי לזכות בווימבלדון מול רוג’ר פדרר. קצת פחות. כי אני ביום טוב יכול להפיל את פדרר, מצחוק. שלא תבינו לא נכון, אני מאחל לפוזי לזכות, כי מה שנעשה לה הוא לא פחות מעיוות דין, אבל אם פוזי תנצח בניגוד לנבואת הזעם שלי, אני נרשם לעונה הבאה בווימבלדון.
