השבוע, ביום הראשון שבו, נפטר במפתיע עו"ד בני נהרי וביום השני נטמן. לרחבת שער החסד בבית העלמין ירקון נקהלו ובאו מאות אנשים, לחלוק לבני את הכבוד האחרון שבהחלט מגיע לו.
הקדמתי להגיע וטוב שכך, לרחבה, הזדחלו אנשים ממקומות ומסוגים שונים. פה, בבית העלמין, כולם שווים ואם מישהו מתפתה לחשוב אחרת, די לו שיעיף מבט חטוף אל עבר טורי המצבות, שתחתם מונחים כאלו שגם אולי חלק מהם חשב אחרת…
היו שם קולגות למקצוע, עורכי דין פליליים שחלקם היטיב להכיר את בני, אם מתיקים משותפים, אם בכל דרך אחרת. היו שם גם לקוחות לשעבר, שבאו להיפרד מתוך הכרת תודה למי שייצג אותם במשך השנים בנאמנות, חלקם בוודאי חבים לו ערמות של שנות מאסר קודרות, שבני נהרי שלף אותם מהן החוצה; היו שם עיתונאים שסיקרו את התיקים המפורסמים שניהל ונתידדו עימו; זעיר פה וזעיר שם נכחו מספר שופטים ותובעים, מהצד השני של המתרס; בני משפחתו, חבריו ומכריו שמחוץ לבראנז'ה.
בני לגבי דידי, כמי שהכירו משך שנים רבות היה מְאֶנֵש – בן אדם במלוא מובן המילה, איש טוב, חביב וחייכני ומי שמוכן היה להירתם לעזרה.
הוא היה איש שנעים היה להיפגש עימו ולשוח בצוותא, אם בחטף או בניחותא על כוס קפה.
בני היה תל אביבי בלאדי, בימים שתל אביב היתה קטנה ובהחלט היתה מקום שבו כמעט כולם הכירו את כמעט כולם והפרועים שבינינו היו ידועים. בני גם לא היה טיפוס מרובע או משמים, נהפוך הוא, הוא אהב את מה שאנו לא שנינו. אבל הוא לא התחסד, יש מי שמשיג את שחפץ בכוח, בני השיג בחיוך ובנעימות.
אירועים שונים אך בעיקר טיפוסים שונים כפויי טובה ברובם, שרטו בו במשך השנים. הנחילו לו אכזבה ומפח נפש, אך היו לו מספיק כוחות להתעמת, להתרומם ולרוץ הלאה.
בעידן שבו קיימים עורכי דין שעברית כהלכה אינה שגורה בפיהם ושפה זו גם נכתבת על ידם בשגיאות כתיב, והקודים המוסריים והאתיים הם מהם והלאה, בני היה כמו משב רוח רענן ביום חמסין.
תחסר לי הרבה בני, יחסרו לי המפגשים באכסדראות בתי המשפט, אתה והגלימה המתנפנפת.
הדור שלך, שלנו, הולך ונעלם, הולך ונמוג לאיטו.
