3 ביוני 2019, השעה 03:15 בלילה. שדרות גרייס מוס 652, באטון רוז', לואיזיאנה. הטלפון במוקד החירום 911 מצלצל: "הרגע הרגתי את אבא שלי"!
-"אמרת שהרגת את אביך?" שואלת המוקדנית.
"כן"!
-"האם הוא עדיין בחיים"?
"יכול להיות. אני לא יודע. יריתי בו שלוש פעמים. נראה לי. יש דם על הרצפה".
-"מה שמך?"
"אנתוני ג'וזף טמפלייט".
סמל גרג בראון ממשרד השריף באטון רוז' מזרח, דהר למקום הרצח, שם מצא נער בן 17 עם פנים נפולות שלא בכה ועיניו היו אטומות וריקות מרגש אנושי. "ידים למעלה"! ציווה סמל בראון על הנער, ששיתף פעולה בלי גרם התנגדות. "לא הבנתי מה קורה", סיפר אנתוני באדישות, על גבול האפאטיות. "חשבתי שהם צריכים לאזוק אותי לרגע, כדי שיוכלו להבין מה קורה. ואז הם יתנו לי ללכת. אבל זה לא היה ככה".
"הלכנו בשביל הגישה, דרך החניה, אל הדלת האחורית, שהובילה למטבח", סיפר סמל בראון. "ראיתי אקדח אחד מונח במטבח, כשהפטיש דרוך לאחור והקנה פונה לכיוון הכניסה למטבח. עברנו דרך המטבח. וידאנו שאין עוד אף אחד בבית. כשנכנסתי לחדר השינה הראשי, איתרתי נשק נוסף מונח על המיטה עם הפטיש משוך לאחור, שהיה מונח ליד טלפון נייד. ראינו את הקורבן שוכב במסדרון בשלולית דם. עדין נושם. הפרמדיקים הגיעו לזירה ומיד העבירו את הקורבן מחוץ לחדר השירותים, העמיסו אותו ונסעו לבית החולים".
"יריתי באבא" (I just killed my dad), סדרת דוקו בסגנון פשע אמיתי בעלת שלושה פרקים, עלתה לא מכבר בנטפליקס, מחלחלת מתחת לעור ומשרטטת סיפור מעורר חלחלה, שמתחיל ברצח מקפיא דם שמבצע נער באביו, ומסתיים בתובנות פסיכולוגיות מרחיקות לכת ביותר בהבנת נפש האדם.
3 ביוני 2019, 06:04. "לא ידעתי איך המערכת עובדת", סיפר אנתוני. "חשבתי לעצמי, או.קיי, אצטרך להישאר כמה ימים בכלא. אבל הם לקחו אותי לתא מעצר והתחילו לחקור אותי". לאחר חקירה קצרה של סמל בראון, פולט אנתוני: "מערכת היחסים שלי עם אבי הייתה מאד הפכפכה. אנחנו לא מסתדרים. אני לא מחבב אותו במיוחד. אני לא יודע למה. הוא פשוט מציק לי".
הטיעון לא מתקבל על ידי סמל בראון כמצדיק רצח, ובתום שתיקה ארוכה ניאות אנתוני לפרט קצת יותר מה קרה בלילה הרצחני: "היה די רגיל. אכלנו ארוחת ערב. הכול היה בסדר, והלכתי לישון. באמצע הלילה הוא התחיל לחטט לי בטלפון. שאלתי אותי: 'באיזה קטע אתה מחטט לי בטלפון'? והתפתח ריב רציני. הוא האשים אותי שאני מתקשר לסוזן, אמי החורגת. הוא לא רצה שאדבר איתה, כי הם רבו או משהו. הוא לא אוהב סודות.
"סוזן וברט אבי נפרדו לפני שישה חודשים. נשארתי אתו לבד בבית. הוא לא מצא שומדבר בטלפון שלי ואז התחיל לצעוק ולהתפרץ על דברים לא קשורים. נעלתי את הדלת מבפנים והוא התחיל להלום בדלת. פחדתי פחד מוות שאפגע. לא ידעתי מה לחשוב. חשבתי לקחת כמה אקדחים כדי להגן על עצמי. לקחתי שניים, למקרה שאחד לא יעבוד, כי לא יריתי באקדחים האלה המון זמן. הרגשתי שהוא במצב הכי גרוע שראיתי אותו אי פעם, ולא ראיתי שום דרך אחרת שבה זה ייפתר. הרגשתי שהחיים שלי בסכנה ממשית. הוא המם את הדלת ואני מניח שהוא פגע בה לא טוב. שמעתי נהמה חזקה. פתחתי את הדלת ומצאתי את עצמי יורה בו. הרגשתי נורא, אבל לא ראיתי שום דרך אחרת".
ב-6 ביוני הודיע המכון הפתולוגי בבאטון רוז' שברט טמפלייט מת מפצעיו. הפגיעה הקטלנית ביותר הייתה הכדור בראשו. כמו כן נמצא קליע בחזהו. הפתולוג הראשי קבע שמותו של ברט היה רצח. מה שאומר שאנתוני טמפלייט בן ה-17 יועמד לדין בהריגה.
"אני 44 שנים במערכת", אומר הילאר מור, התובע המחוזי. "בדרך כלל כשאני נתקל במצבים כאלה, אני רואה אנשים בוכים. כאן לא היה שום גילוי של רגש. אנתוני לא הזיל דמעה על מות אביו. הוא היה שטוח לחלוטין. אדם נטול רגשות".
נקודת המפנה בדרכו של אנתוני טמפלייט למאסר עולם בעוון הריגה, מגיעה מכיוון בלתי צפוי לחלוטין, בדמותה של שיינה לנדרי, חוקרת דנ"א/גנאלוגיה, שהצליחה לאתר את חצי אחותו נאטאשה, ואת אימו הביולוגית, תרזה תומפסון, שמספרת איך אביו חטף ממנה את בנה בגיל 5, איך חיפשה בנרות אותו במשך שנים, עד שהרימה ידים.
במקביל נכנס לתמונה עו"ד ג'ארט אמבו, שהיה מוכן לקחת את התיק של אנתוני פרו בונו (ללא תשלום), כדי להוכיח שהנער סבל כל חייו מהתעללות ודיכוי שיטתי, שלא הותיר לו ברירה לשים קץ למסכת ההתעללויות. גם העובדה שאביו לא שלח אותו לעולם לבית ספר, "כי לשלוט על אדם טיפש יותר קל מלשלוט על אדם חכם", הוכיחה שמאחורי הרצח, הסתתר נער שסבל מפיגור נפשי חמור ביותר, שרק בגיל 16 למד לראשונה קרוא וכתוב מאמו החורגת, ואוצר המילים שלו היה של ילד בן שש.
"אני רוצה להיות עורך דין, כדי להגן על האנשים שלא יכולים להגן על עצמם", אומר עו"ד אמבו, שבאותה הזדמנות מספר את סיפור חייו כבן של היפים שגדל לתוך מסיבות סמים, בלי יכולת לחלץ עצמו ממעגל החיים המסוממים. "אני שונא לראות אנשים חסרי תקווה. לכן לקחתי את התיק הזה פרו בונו. כל חייו של אנתוני עומדים כרגע בסכנה ואני כאן כדי להילחם למענו".
אחרי שעו"ד אמבו עושה בקרת נזקים משפטיים, הוא מחליט לעשות משפט מדומה מול חבר מושבעים מדומה, ומגיע למסקנה שהפצעים הפסיכולוגים שנגרמו לאנתוני מהתעללות, הם הגיים צ'נג'ר בתיק הזה. לשם כך שכר את ד"ר קתרין לואינג, פסיכולוגית קלינית ומשפטית, שביצעה ניתוח פסיכולוגי מעמיק לאנתוני. המסקנה: ברט טמפלייט היה סוציופת חולה שליטה, שהסתיר מבנו את העולם בצורה שיטתית ובכוונה תחילה. מבחינתו של אנתוני זה היה להיות או לחדול. הוא לא סמך על המערכת המשפטית ומערכת הרווחה. לכן אין שום סיבה להעניש אותו, כי הוא נענש מהיום שבו נולד, וחי בסביבת שליטה קיצונית שנועדה לדכא את כל מה שאנתוני ספלייט היה אמור להיות.
בתום מאבק משפטי סבוך, ארוך, פתלתל ועקלקל, רצוף עליות ומורדות, הצליח עו"ד אמבו לחלץ את אנתוני מהמכתש העמוק אליו נפל, ומתמצת את המסר של הסדרה המופלאה הזאת: "אני רוצה שאנתוני יצליח בחייו ויחיה חיים מלאים. הוא חי חיים נטולי תקווה, ואף אחד בעולם לא התערב כדי לעזור לו, עד שהוא ירה באביו. ודווקא המעשה הזה, כמה שזה לא ייאמן, הכניס לחייו המון דאגה ותשומת לב. בסוף היום המערכת נחלצה לעזרתו של הילד הזה".
