בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב דחה לאחרונה בקשה לבטל עסקת מתנה – במסגרתה נתנה אם לבנה דירה בתל אביב. התובע, בן נוסף של האם, טען בכתב התביעה שהוגשה ב-2018, כי יש לבטל את עסקת המתנה, זאת מאחר והאם סבלה מבעיות פסיכיאטריות, הייתה לא כשירה ונתונה להשפעה בלתי הוגנת במועד עריכת העסקה.
עסקת המתנה היא עסקה בה צד אחד מעביר לצד שני את זכויותיו בנכס מסוים, למשל דירת מגורים, ללא תשלום כל תמורה עבור העברת הזכויות בדירה למקבל המתנה.
לאם, שהלכה לעולמה בשנים האחרונות, היו שלושה ילדים:
בנה הבכור – התובע (בן 40), נולד כשהייתה בת 17. מספר ימים לאחר שנולד אושפזה האם בבית החולים פרדסיה (לב השרון). במהלך האשפוז אובחנה המנוחה כסובלת ממחלת סכיזופרניה. במהלך השנים אושפזה המנוחה מספר פעמים ונטלה טיפול תרופתי באופן קבוע. ב-1983, התגרשו האם ואב של התובע והוא עבר להתגורר עם אביו.
כעבור מספר שנים, נישאה האישה בשנית ונולדה לה בתה מנישואים אלה.
לימים, התגרשה האישה גם מאביה של הבת ובשנת 1989 הכירה המנוחה בן זוג נוסף (הנתבע 2) וממנו הביאה לעולם בן שלישי (הנתבע 1).
בשנת 1991 נרשמה המנוחה כבעלים של הדירה המדוברת בשכונת שפירא בתל אביב. עד למועד פטירתה, היא התגוררה בבית יחד עם הנתבעים – אחיה של המנוחה, בתה ונכדתה. עת היה התובע נער, התגורר תקופה מסוימת בדירה, ולאחר גיוסו לצבא לא שב לגור בדירה.
הסיפור הסתעף עת ערכה האם הסכם עם בנה השלישי בשנת 2016, לפיו יועברו הזכויות בדירה בת"א לידיו – ללא תמורה (עסקת מתנה). בהמשך, עסקת המתנה דווחה לרשויות המס, וב-2017 נרשמה הדירה על שמו של הנתבע בטאבו. במהלך אותה השנה חלתה האם במחלת הסרטן, ובחודש מאי 2018 נפטרה כשהיא בת 53.
המנוחה, לא ערכה צוואה ולא החליטה כיצד יחולק רכושה, קרוביה ביקשו צו ירושה וזה אכן ניתן שלושה חודשים אחרי לכתה באוגוסט 2018. על פי הצו, הבן הקטן (הנתבע) יקבל 1/6 מהרכוש, בעלה של האישה יקבל 3/6, הבן הבכור (התובע) יקבל 1/6 והבת האמצעית תקבל 1/6 מהעיזבון.
כאמור, עוד באותה השנה (2018) הגיש התובע את כתב התביעה שבו עתר להצהיר כי עסקת מתנת הדירה – בטלה. התובע כאמור טען כי במהלך חייה סבלה המנוחה מבעיות נפשיות קשות ועל כן לא הייתה כשירה לנהל את ענייני רכושה בכוחות עצמה, זאת במיוחד בשנה האחרונה לחייה, במהלכה חלתה במחלת הסרטן. על כן, לשיטת התובע, אימו המנוחה לא יכלה להבין את המשמעות של הפעולה המשפטית שעשתה ולא גמרה בדעתה לערוך את העסקה.
בנוסף, טען התובע כי בינו לבין אמו היו יחסים טובים וקשר שכלל שיחות טלפון ומפגשים מעת לעת. התובע ניהל מספר שיחות עם המנוחה שבהן אמרה לו, כי רצונה הוא שהדירה תתחלק בין כל ילדיה. משכך, נדהם לדבריו לגלות לאחר פטירתה כי ערכה האם את עסקת המתנה. על כן, טען התובע כי הנתבעים ניצלו את חולשתה הפיזית והנפשית של האם ואף גרס להתנהלות בלתי חוקית ובלתי מוסרית מצדם. כמו כן, טען התובע כי אחיו למחצה הוא מהמר ואלכוהוליסט לשעבר.
מנגד, הנתבעים טענו כי מדובר בעסקת מתנה לגיטימית. לטענתם, העסקה נעשתה על פי רצונה של המנוחה כשהיא בדעה צלולה באמצעות עו"ד. הנתבעים טענו כי התובע פגע במנוחה לא אחת ובינו לבינה לא היה קשר, בוודאי שלא בשנים האחרונות לחייה. עוד אמרו הנתבעים כי המנוחה במהלך חיה הודיעה לבנה הנתבע כי בחרה להעביר את הדירה לבעלותו במתנה, כיוון שהוא היה זה שדאג במהלך השנים לרווחתה, מבלי לבקש תמורה או להתלונן על כך. עוד טענו הנתבעים כי משנרשמה עסקת המתנה בטאבו היא הושלמה. על כן הזכות לחזור ממתנה היא זכות אישית ואינה עוברת בירושה.
במהלך המשפט, ביקש התובע מבית המשפט למנות פסיכיאטר מומחה כדי לדון בכשירותה הרפואית של האם לתת את המתנה. בית המשפט נעתר לבקשה ובמהלך המשפט התובע ביקש לפסול את המומחה – אולם כאן בית המשפט סירב. מלבד הצדדים בתיק, נחקרו במהלך דיון ההוכחות הפסיכיאטר המומחה וגם העו"ד שערך את עסקת המתנה.
השופטת איריס אילוטוביץ' סגל דחתה כאמור את התביעה. "בשים לב כי מלבד עדותו של התובע עצמו, לא צירף התובע לכתב תביעתו מסמכים או הביא עדים נוספים, מהם ניתן היה ללמוד על מצבה של המנוחה במועד עריכת הסכם המתנה או בסמוך אליו. משכך, המסמכים הרפואיים וחוות דעתו של המומחה הם ראיית מפתח בתיק…בתקופה הסמוכה לעריכת עסקת המתנה לא תועד מצב פסיכוטי ולא מצב נפשי חריג".
"בחוות דעתו ציין המומחה כי המנוחה אושפזה תשע פעמים עד לשנת 2002. לאחר שנת 2002 אין תיעוד על אשפוזים נוספים", כך לפי השופטת. "התובע לא עמד בנטל הכבד המוטל עליו להוכיח טענתו כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך את הסכם המתנה". על כן השופטת דחתה את התביעה וחייבה את התובע בהוצאות משפט על סך 30 אלף שקלים.
