ב-20 באוקטובר 2006, בסביבות 06:30, התקבלה שיחת טלפון אנונימית במשטרת הארי נגאר בדלהי, בירת הודו. בליקשן, השוטר התורן, קיבל את השיחה. ב-07:05 הגיעה עוד שיחת טלפון מאותו אדם: "היי אידיוט. שניים מהקצינים שלך בתפקיד, אבל הם לא עושים כלום. השארתי גופה ליד שער 3 של כלא טיהאר. אני מאתגר אתכם לפצח את תיק הרצח ולמצוא אותי".
בליקשן התקשר למפקד המשטרה שהיה בתפקיד וביקש ממנו לבדוק אם באמת יש שם גופה. מפקד המשטרה יצא למקום ומצא מול שער 3 סל נצרים ארוז היטב עם ענפים עליו. כשהציץ לתוכה, ראה גופה כרותת ראש עם ידים ורגלים שלמות. הגופה כוסתה בעיתונים כדי שלא תדמם והייתה מכוסה בסחבות ובסדין פלסטיק. אף טיפת דם לא זרמה החוצה. השוטר גם מצא מכתב בסל, שהיה רצוף קללות מזעזעות כלפי המשטרה: "כולם במשטרת דלהי בני זונות! כולכם מנוולים ארורים! כל הזמן נענשתי על פשעים שלא ביצעתי! אבל הפעם באמת ביצעתי רצח! אתם לעולם לא תוכלו למצוא אותי! אני לא איזה גנגסטר עלוב שחושש שתוגש נגדו תביעה. אני מאתגר אתכם, תפענחו את הרצח הזה, ותתפסו אותי אם אתם יכולים. אני אחכה לכם. אבא שלכם. סי-סי".
כך נפתחת "הקצב מדלהי" (Indian Predator: The Butcher of Delhi), מיני סדרת פשע של שלושה פרקים, מצמררת עצמות והופכת קרביים, בסגנון פשע אמיתי, שעלתה לא מכבר לנטפליקס.
"באותה תקופה חשבו שזה מקרה רגיל", מספר העיתונאי אמית קונמר ג'ה. "כל העיתונים סיקרו את הסיפור באותו אופן. אבל אחרי כמה ימים התפרסמה כתבה בעיתון שנאמר בה שמצאו מכתב על הגופה שהעליב קשות את המשטרה. תוכן המכתב פורסם עם ציטוט שבו כתב הרוצח: 'תפסו אותי אם אתם יכולים'. הפרסום היווה טוויסט בעלילה, המשטרה נבהלה והתיק קיבל תנופה אדירה כבעל עדיפות עליונה.
הצפי של המשטרה המבוהלת היה שהרוצח יתקשר שוב. ואכן ב-08:45 הרוצח התקשר שוב לתחנת המשטרה: "מה אתם עושים? חקרתם את הגופה?". "אנחנו עובדים על זה", ענה לו בליקשן. "אתם חסרי תועלת", השיב הרוצח. "תן לי את הטלפון של מפקד התחנה". בלקשן נתן לו את הטלפון של שוטר התחנה, ששאל את הרוצח למה עשה את מה שעשה ומה המניע שלו. הטלפון עבר לסונדר סינג ידאב, סגן ניצב במשטרת דלהי, שצרח על הרוצח בטלפון: "אתה ממזר חסר תקנה!!!! מי אתה שתאתגר אותי??? אני מאתגר אותך!!!". אבל הרוצח המשיך לאתגר: "אתם תמשיכו לקבל מתנות".
"האיש שהדליף את המכתב הוא מישהו שרצה שכולם ידעו שהתיק הזה הוא ביג דיל", מוסיף העיתונאי קונמאר ג'ה. "אם לא היו מדליפים אותו, לא היה תיק. בכל שנה יש כ-500 מקרי רצח בדלהי, וכ-50-40 מקרים של גופות בלתי מזוהות, וגם המקרה הזה היה אמור להצטרף לעשרות הגופות הבלתי מזוהות שהפכו את דלהי למזבלה אנושית".
איכון מהיר של שיחות הטלפון הקווי של הרוצח, איתר שהשיחה השנייה הגיעה משכונת טילק נגאר, שבה אחד מתאי הטלפון נוהל על ידי אדם, שסיפר למשטרה שרק איש אחד התקשר היום מתאי הטלפון. הוא תיאר אותו כבעל עור כהה בן 30-28. כשנשאל האם יוכל לזהות את האדם לפי תמונה, התשובה הייתה חיובית. צייר הוזמן למקום וצויר קלסתרון.
מתברר שבמכתב ששלח הרוצח למשטרה, ציין שהשאיר למשטרה גופה ב-2003, אבל הם לא עשו עם זה כלום. ואכן ב-20.11.2003 נמצאה גופה ליד שער 1 בכלא טיהאר, הקרוב לשער 3. אחרי שהפרשה נחקרה, התיק הוגדר "בלתי ניתן לאיתור". גם הגופה הזאת הייתה ערופת ראש. אבל רק אחרי הגופה ערופת הראש שנמצאה באוקטובר 2006, ירד למשטרת דלהי האסימון שבחוץ מסתובב רוצח סדרתי מסוכן וקטלני ביותר.
על סמך כל הנתונים הראשונים, נבנתה רשימה ונמצאו 35 חשודים פוטנציאליים. עוברים כמה ימים והמשטרה התחילה לראות בזה בזבוז זמן. יש לה תיקים נוספים עם כיווני חקירה ברורים, והיא העדיפה ללכת על בטוח, במקום לבזבז זמן על חקירת גופות ערופות ראש בלתי מזוהות.
קאט ל-25 באפריל 2007. סינג ידאב, קיבל שיחה משוטר התחנה הושיאר סנג על גופה אחרת והגיע לשם מיד. הדבר המדהים ביותר היה העובדה שהגופה הושארה בדיוק באותו מקום, עד לסנטימטר, של שער 3 בכלא טיהאר. הלחץ על המשטרה הלך וגבר, והגופה הזאת רק החמירה את המצב. בגופה הזאת נכרתו גם הראש, גם הרגלים, גם הידיים וגם איבר המין. הפעם לא היה מכתב על הגופה. אבל שיטת עטיפת הגופה הייתה דומה.
די מהר קבלה המשטרה שיחת טלפון מהרוצח, שלדבריו נמצא כרגע ליד בית המשפט תיס הזארי. היה ברור שזה נעשה כדי לחולל סנסציה. באותה תקופה היו בקושי מצלמות אבטחה בכל דלהי. שלא לדבר על משטרה גמלונית, מגושמת, איטית להחריד ומשוחדת עד קצות הציפורניים. לא היו להם לא היו רמזים, כיווני חקירה, או אפשרות לזהות את הגופות אחרי שראשן נערף. הם לא ידעו לא את זהות הרוצח, לא את זהות הקורבנות ולא איפה התבצעו הרציחות. כל זה ועוד הפכו התיק קשה ביותר לפיצוח. מהר מאד נוצר תיאום בין כל תחנות המשטרה בדלהי, בניסיון נואש לרוץ נגד הזמן כדי להציל אדם חף מפשע נוסף שעלול ליפול קרבן לסדרת הרציחות. ואכן, ב-18 במאי 2007 התגלתה גופה נוספת, שוב בשער 3 של כלא טיהאר.
"לא נתקלתי במקרה כזה 23 שנה", מספר דליוול, סגן ניצב במשטרת דלהי. "אולי בחו"ל יש מקרים כאלה. אבל בהודו לא נתקלתי באף אחד שביצע רציחות בצורה כל כך תבניתית, והצליח להתחמק מזה כל כך הרבה זמן. זה מקרה הרצח המתוקשר ביותר בתולדות הודו. ואם זה קרה בעיר הבירה של הודו, איזו עיר אחרת יכולה להיחשב בטוחה".
אחרי מצוד ממושך נתפס הרוצח הסדרתי, צ'אנדראקאנט ג'ה, סוחר ירקות נשוי פלוס חמישה ילדים, שהיגר לדלהי מהכפר גוסאי. כשנלכד, אמר לשוטרים שאם הם מתכוונים לענות אותו, הוא לא יוציא מילה. אם לא, הוא "יזמר" חופשי. ואכן, סיפורו המעורר חלחלה של "הקצב מהודו", מביא סיפור מחשמל, שמציע הרבה יותר תפניות ממה שרוב מותחני הפשע הבדיוניים ביותר יכולים בכלל לדמיין. ובעוד שני הפרקים הראשונים חוקרים את הפשעים הנוראיים והפסיכולוגיה של המוח המעוות שעומד מאחוריהם; הפרק השלישי מפנה לכל מבנה המעמדות המעוות והבלתי שוויוני בהודו, ובעיקר למצוקת המהגרים המתדפקים על דלתות דלהי, ונותרים בשוליה כגרוטאות אדם.
מתברר שכל מה שעניין את "הקצב מהודו" היה לאתגר את הכוח, הכבוד והיושרה של המשטרה, ולהעמיד אותה למשפט על ההתעללויות שעבר בכלא טיהאר. תכניסו פנימה את העובדה שכילד חסר אונים, גדל ולמד להילחם עד הקצה ולשרוד, ורק בגלל אי הסכמה קלה אחת, נדקר קשות כשמעיו נשרו החוצה, ואלמלא רופא שהוזעק למקום, ספק אם היה נותר בחיים. את כל השאר נותיר לדמיונכם הפרוע.
