 |
| אחד החשודים באולם המעצרים של השופט עידו דרויאן |
צו איסור הפרסום בפרשת הרצח במועדון בר-נוער מונע לספר את מה שכולם בעצם כבר יודעים על דרך השמועה: שמות החשודים, השכונה בה הם גדלו, העבירות שמיוחסות להם לפני ואחרי הרצח, והכי חשוב – המניע לכאורה לרצח.
תחת מגבלות הצו, ועל רקע הנסיבות "החדשות" שהתגלו על הרצח, בחרתי לגעת באחת הנקודות הכואבות בחייהם של עבריינים דווקא, ויש לה קשר הדוק וכואב גם עם שבוע הגאווה שנחגג היום (חג שמח!).
הגורם השכיח ביותר לעבריינות והתמכרות לסמים הוא ניצול מיני בדרגות שונות בילדות ובגיל ההתבגרות. העובדה הזו מוכרת היטב לכל קרימינולוג, עובד סוציאלי ומדריך במוסדות וקהילות בהם עוסקים בשיקום עבריינים ומכורים לסמים. שם, בשלב התיקון, כאשר המטופלים מתחברים לרגשות הבסיסיים שלהם בתנאי מעבדה, צפות ועולות החוויות המיניות הראשונות מימי הילדות והנערות. הגילויים הקשים הודחקו במשך שנים רבות בבטן, אבל כאשר הם צפים בטיפול הם מלווים באגרסיה חזקה של כעס וזעם עד לקתרזיס המוחלט, עד לפורקן, שבעקבותיו מגיע שלב הרגש – משמע עצב, דמעות, מחילה. או שלא. התהליך הזה עשוי להימשך שנים רבות, לעיתים חיים שלמים.
בני משפחה וחברים, שוטרים וקציני מבחן, עורכי דין, תובעים, שופטים ועיתונאים כמובן, מרבים לתהות מהיכן נובעת האלימות הקשה של עבריין מסויים, מהיכן נובעת אנרגיית הניכור והשנאה שלו. תשובות מקבלים בדרך כלל בדיעבד, בשלב התיקון של הבנאדם, אם הוא מגיע בכלל (חבל, עם קצת רצון טוב והשקעה אפשר לאתר את זה גם בזמן ולמנוע את כל הסיבוב המיותר).
ילדים שעבריין מין כופה עליהם חשיפה ליחסי מין בצורות שונות (הצצה, אוננות, אוראלי, אנאלי), לוקחים את החוויה המינית הראשונה בחייהם ומאמצים על פיה את הזהות המינית שלהם, ואת הזהות שלהם בכלל. על דרך השלילה, ישנם אלה שאחרי מפגש כזה מתקשים לפתח זהות מינית נורמטיבית של גבר עם אשה, או זהות מינית בכלל, ונקלעים לבדידות וניכור גדול מהנאות העולם (התיאור הזה אינו בא לסתור טענה בקהילה ההומולסבית, שחלקם פשוט נולדו עם הנטייה הזו).
ילדים ונערים רבים אשר נפלטים לרחוב עקב אירוע כזה או אחר בבית או בסביבה הקרובה, נתקלים בגנים ציבוריים ושאר אתרים בעברייני מין הומואים מסוגים שונים: פדופילים חולניים אבל גם סתם הומואים מיוחמים – צעירים מבוגרים וזקנים – שנוהגים להגיע לפורקן המיידי שלהם במפגשים המזדמנים שהם אוהבים כל כך, גם עם נער שברח מהבית, עם הבן של השכנים או עם בנו של בעל הבית במקום העבודה.
בין הקורבנות ישנם אלה שלוקחים את הטראומה המינית של ילדותם ומתעצבים על פיה כהומוסקסואלים בהשלמה מסויימת, אבל גם ישנם אלה אשר מתקשים להשלים עם מה שנכפה עליהם להרגיש כל חייהם. בדרך כלל, אין להם שום דרך לשתף אדם קרוב או גורם מקצועי בחוויה המסעירה. יותר מכך, במקרים רבים דווקא האנשים שקיימים בעולם כדי לסייע להם – הורים, בני משפחה, חברים מבוגרים, מורים, מדריכים – דווקא הם אלה אשר פוגעים בתום הילדות והנעורים שלהם.
הכאב וההשפלה מצטברים לגוש כועס וכואב עמוק בתוך הבטן, גוש קפוא אשר מייחל להפשרה שלו, לקתרזיס, לפורקן, אבל נותר קפוא בגלל הבושה, הפאדיחה בשכונה או באגף הנוער בבית הסוהר. כמובן שהטראומה המינית אינה אמורה להצדיק אלימות ופשיעה, אבל כמו שלימד את העולם אבי הפסיכולוגיה המודרנית, זיגמונד פרויד – המיניות היא המנוע של האישיות. הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר נוגע בנקודה זו בכמה מסרטיו הגדולים רוויי ההרואין והזונות, ובראשם "חינוך רע".
אין גאווה בבית הסוהר
חשוב להדגיש כי יש להימנע מהכללות, זאת אומרת לא כל ההומואים נהיו הומואים בגלל חווייה מינית שעברו בילדות עם גבר, ולא כל העבריינים עברו טראומה מינית בילדות, ועדיין, בשתי האוכלוסיות מבינים היטב במה מדובר.
בקהילה הגאה נעשו בשנים האחרונות פעולות רבות ומוצלחות לשינוי המצב, שבו הומואים מבוגרים נטפלים כך סתם לילדים ובנים צעירים במקומות מפגש ציבוריים – אגב, זו היתה את הסיבות להקמת הבר-נוער, והחל מהשבוע גם המניע הנטען לרצח של ניר כץ וליז טרובישי.
מנגד, בעולם הפשע של המבוגרים, טראומות מיניות בילדות יצרו את הטינה והשנאה המפורסמת לעברייני מין, שמלבד שלילת החירות שלהם עוברים בבתי הכלא סבל נוסף – פוגעים בהם, מחרימים אותם, נוקמים בהם ושונאים אותם. עברייני מין נוגעים לאסירים באחת הצמתים הכואבות בחייהם, עברייני מין הם הפחד המודחק הגדול מהילדות אצל כל גבר עבריין. כמה מהעבריינים המסוכנים ביותר עברו את זה בעצמם, ולמותר לציין כי לא כל הסודות האלה נחשפים בקבוצות תמיכה של עבריינים משוקמים – מהטעם הפשוט שרוב העבריינים לא משתקמים.
מוחם הקודח של קורבנות עבירות מין אשר הפכו לעבריינים שטוף באלימות וזעם בלתי נשלטים כמעט. הם כועסים לא רק על האנשים שפגעו בהם אלא על החברה כולה. הכעס והזעם מעוותים את המוסר, הם פועלים מתוך נקמה, מחפשים באלימות ופשע פיצוי על אובדן התמימות ורואים בהם הוכחה של גבריות (או נשיות). מבחינתם, הטראומה הקשה מצדיקה ונדליזם גניבות ופריצות, שודים של זונות וזקנות, אלימות כלפי הורים מורים ושוטרים, נערות מגיעות לזנות כמובן, אין פלא שכדי לשכוח זקוקים כולם לכמה שיותר סמים קשים.
