 |
| אסף שטיירמן. רצח ללא סיבה |
שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, דליה גנות, דחתה תביעה שהגישו האחים יגאל ויורם לסרי יחד עם הוריהם אדמונד ורוזה לסרי, נגד משטרת ישראל. התביעה הוגשה על רקע מעצרם לצרכי חקירה של האחים לסרי, בחשד למעורבות באופן ישיר או עקיף ברצח הנער אסף שטיירמן לפני 17 שנים.
בערך חצות הלילה שבין 4-5 בדצמבר 1996 נרצח באכזריות רבה הנער אסף שטיירמן ז"ל ביער אוסישקין בכפר סבא, כשהוא בן 18 בלבד. היה זה רצח מחריד ואלים ללא כל סיבה ידועה, שזעזע מדינה שלמה, בימים שאלימות כזו לא הייתה דבר שבשגרה. שטיירמן היה נער נורמטיבי וספורטאי מצטיין, שלא היה מעורב מעולם בפלילים, מה שהגביר את התעלומה סביב הרצח.
במשך קרוב לארבע שנים נותרה פרשיית הרצח המסעיר בלתי פתורה ולא מפוענחת, והתיק הוגדר כ"תיק רצח לא מפוענח". מידי פעם הקימה המשטרה צוות חקירה מיוחד (צח"מ) חדש, שתפקידו היה לבחון פעם נוספת את חומרי החקירה שנאספו עד לאותו מועד, ולנסות כיווני חקירה נוספים, בניסיון לגלות את זהות הרוצח.
בפרקי זמן שונים, במהלך תקופת החקירה, נחשדו האחים לסרי במעורבות ישירה או עקיפה בביצוע הרצח. במסגרת ניהול החקירה הם אף נעצרו ונחקרו. בסופו של דבר הסתיימה חקירת הרצח בדצמבר 2000, כאשר באחד הלילות הגיעה לתחנת משטרת ציון בירושלים צעירה בשם סנדרין חורב, שהגישה תלונה על הפעלת אלימות נגדה על ידי בעלה רועי חורב. באותו מעמד היא סיפרה לחוקרים הנדהמים, כי בחודש מאי 1999 התוודה בפניה בעלה על ביצוע רצח שטיירמן, אותו רצח במשותף עם ליהי גלוזמן וסיגלית חיימוביץ. סנדרין חורב אף טענה כי בעלה הזהיר אותה מפני גילוי סודו, שאם לא כן הוא ידאג שגורלה יהיה זהה לגורלו של הנער הנרצח.
חורב נעצר ובחקירתו הודה ברצח, הסגיר את שותפותיו ותיאר את אופן ביצוע הרצח לפרטי פרטים. עם מעצרו של חורב, ממש לפני חלוף תקופת ההתיישנות, הוגשה תביעת משפחת לסרי. בתביעה נטען, כי משטרת ישראל התרשלה באופן ביצוע חקירת הרצח, וכתוצאה מההתרשלות נגרם להם נזק נפשי ונזקים נוספים. בכתב ההגנה טענה פרקליטות מחוז מרכז (אזרחי), כי מעצרם של בני המשפחה בוצע במסגרת פעולת חקירה לגיטימית ואין לייחס למשטרה כל רשלנות.
התביעה חייבה את בית המשפט לדון בשאלה האם פעולות החקירה שבוצעו נגד האחים לסרי מקימות כלפיהם חובת נזיקין באופן המזכה אותם ואת הוריהם בפיצוי כספי. בהתייחס לתביעת האחים קבעה קבע בית המשפט, כי בנסיבות התיק חלה על המשטרה החובה לחקור את התובעים, ואם לא הייתה עושה זאת – הייתה חוטאת לתפקידה.
"פעולותיה של הנתבעת (המשטרה, א"ז) אין בהן כדי להצביע על התרשלותה או על חריגה ממתחם שיקול הדעת. חקירת משטרתית אינה הליך 'נעים' ואינה מתיימרת להיות כזו. מותר לה לחקירה המשטרתית ואף לעיתים הכרח שתהיה לוחצת. כל עוד החקירה התנהלה באופן הוגן וסביר ונעשתה על סמך הפעלת שיקולים ענייניים, אין לקבוע כי הנתבעת התרשלה", צוין בהחלטה.
