חשיש וזונות וגברים עם מקלות

המועדון המועדף עלי? הסנוקר של פולי ושמעון לוי, מול קולנוע ארמון בהדר הכרמל

אמיר זוהר ל"בלייזר (אוגוסט 2012)

הייתי בן 13 כשמלחמת יום הכיפורים היכתה את הארץ בהלם מוחלט. אבא שלי השוטר גויס לשירותי הביטחון האזרחיים, ואני, שעוד לפני המלחמה כבר התחלתי לפרוק עול, זרקתי לכל הרוחות את הלימודים בבית הספר הריאלי לטובת הרחובות של רובע הדר הכרמל — הדאון־טאון האולטימטיבית שלי.

המסלול היה פשוט, אבל הסעיר אותי כל בוקר מחדש. הייתי יוצא מהבית בתלבושת החאקי והסמל "והצנע לכת" המשולש הכחול על החזה, עולה לאוטובוס עם כרטיסיית הניקובים המרופטת ונוסע עד לתחנה הסופית בהדר הכרמל. במקום ללכת משם בגאון לבית הספר הסמוך לבניין הטכניון ההיסטורי, הייתי הולך למועדוני הסנוקר שהכירו לי כמה חברים גדולים מהשכונה בחופש הגדול של סוף כיתה ו'.

בשעות הבוקר היו המועדונים סגורים. בכניסה תמיד התגודדו כמה נערים שנפלטו מכל מיני מסגרות, כמוני, וגם כאלה שברחו ממוסדות לעבריינים צעירים. עשינו שם קצת פוזות אחד על השני, אבל גם עישנו יחד את הסיגריות הראשונות בחיים — טיים, נלסון, שרתון — והמתנו שהדלתות ייפתחו בתקווה לקבל מהאחראי איזו משימה שתזכה אותנו בכניסה למועדון. כאות תודה הסכמנו לנקות את הרצפה, לשטוף כלים שנותרו במטבח מהלילה, והכי מגניב, להבריש את השולחנות הירוקים ולהבריק את הכדורים הצבעוניים לקראת יום המשחקים שבפתח. זאת הייתה הזדמנות פז לתת כמה מכות על המגרש של הגדולים.

המשחק מצא חן בעיני מהרגע הראשון שנחשפתי לשולחן הלבד בעל הרגליים העבות, הפיתוחים הנהדרים במסגרות העץ ויריעות העור המבריקות בסלסילות הכדורים. מה שהלך שם מסביב לשולחנות המרהיבים הוא ששבה את ליבי לנצח; הסצנה של המבוגרים עם השפה המחוספסת, החבורות שהתנהלו בהיררכיות ברורות של כריזמה וכוחניות, הגברים עם הידיים המצולקות מחתכים, הסיגריות האמריקאיות באולמות מלאי עשן, הבלטות השבורות במטבח המטונף, כוסות הקפה השחור, העשן הריחני בחצר האחורית. הכל היה כל כך מאיים וכל כך מסקרן ומרתק, שנמשכתי לשם כמו אל מגנט.

אימא שנאה שהתחלתי לעשן סיגריות בגיל בר־מצווה ושהפסקתי לתפקד בבית הספר, ובגלל זה היא שנאה יותר מכל את הדבר הזה שקוראים לו סנוקר. עד היום היא מתעבת אותו. לא שהיא ידעה מה זה: יום אחד היא פשוט עקבה אחרי עם אבא כדי לראות לאן אני הולך במקום לבית הספר, והם נדהמו לגלות את הילד מתרועע בדיוק עם הטיפוסים שמהם ביקשו להרחיק אותו. לא פעם הם גררו אותי משם בכוח, אבל המריבות ביננו לא הועילו, וגם לא פשיטת הרגל הכלכלית שאליה נקלע העסק המשפחתי עקב המלחמה. הסנוקר הפך למרכז חיי.

הפוליטיש של ג'קו

מאיפה בא הסנוקר לארץ? שאלה טובה. פה ושם היו דיבורים שהוא הגיע ממצרים דרך מועדוני הקצינים של הצבא הבריטי, שהייתה בליבם פינה חמה לחיפה בגלל שבנו את הנמל ובילו עם זונות יהודיות במועדונים הראשונים על רכס הכרמל. ההיסטוריה של הסנוקר תומכת לפחות חלקית ברכילות הזאת ומלמדת שאת המשחק המציאו במאה ה־19 קצינים מצבא הוד מלכותו בהודו, כנגזרת של הביליארד שהיה נפוץ ברחבי הממלכה.

השורשים הקולוניאליסטיים מסבירים את פיתוחי העץ ואת הרגליים העבות שנושאות את פלטת השיש המשמשת לוח משחק, וכמובן את ההשקעה בכדורים שהיו עשויים פעם משנהב שנגזל מפילים. במאה ה־20, כשמלאי השנהב בעולם הלך ואזל, החלו לפתח כדורים מחומרים חלופיים עד שהגיעו לפלסטיק הקשיח של היום.

מקל המשחק כונה "סטקה". זה מוט עץ עגול באורך מטר וחצי המחולק לשניים באמצעות הברגה. בחלק האחורי הפנימי יש מוט ברזל שנועד לתת עוצמה למכה, ובחלקו הקדמי הצר קבוע כובעון פלסטיק דק, קמור ומחוספס עם חתיכת עור בקצהו, שנועד למקד את המכה בכדור. האחיזה במקל המעוצב מבגרת בכמה שנים את הדימוי של השחקן הצעיר המתלהב, ומקנה את הפוזה ואת הסגנון האישי לשחקן המבוגר שמחזיק מעצמו. סגנון המכה הוא אמנות לשמה, והוא מייחד את השחקנים הגדולים.
יתרונות יחסיים יש לגבוהים בעלי זרועות ארוכות שמאפשרות אחיזה יציבה במקל תוך כדי כריעה לחלקים מתקדמים בשולחן, שאורכו עד 3.7 מטרים ורוחבו עד 1.8 מטרים. יתרון יחסי נוסף הוא מבנה כף היד: אצבעות ארוכות מאפשרות פריסה רחבה של היד על השולחן וגם מתאימות מאוד למהלך הכי מסוגנן בסנוקר, שבו עובר הסטקה בין האצבע המורה לאגודל כל הדרך למכת מחץ מדויקת ומעוררת השראה.

החוקים בסנוקר החובבני נלמדים על השולחן. בסך הכל יש בו כדור לבן אחד ועוד תשעה כדורים בצבעים שונים, שאותם מנסים להכניס לששת החורים בשולחן באמצעות מכות של הסטקה בכדור הלבן. שלושה כדורים הם אדומים (בסנוקר מקצועני הם 15) ועוד ששה כדורים בצבעים צהוב, ירוק, חום, כחול, ורוד ושחור. כששחקן אחד צובר נקודות שעולות בערכן על ערכם של כל הכדורים שנותרו על השולחן, השחקן שבפיגור חייב לפעול בחוכמה. הוא משתמש במכה שלו כדי לעשות ליריב סנוקר, זאת אומרת להסתיר מהיריב את הכדור התורן כך שהוא יתקשה לפגוע בו ויפסיד נקודות.

אצלנו קראו לשיטה הזאת "פוליטיש", והשחקנים הגדולים היו משתמשים בה לא רק כשהיו בפיגור אלא גם כטקטיקה להתשת היריב. במקום להכניס כדורים לחורים ולצבור נקודות עסק היריב במכות מפותלות כדי להוציא סנוקרים, פעולה מורטת עצבים שבסופה גם מפסידים נקודות. זה קצת מזכיר את הטיקי־טאקה של נבחרת ספרד בכדורגל, שבאמצעות עשרות מסירות במרכז המגרש גורמת ליריב לרדוף אחריה ומונעת ממנו לחשוב בכלל על התקפה. זאת גם מהות הפוליטיש, רק שאתה צריך להיות שחקן בסדר הגודל של צ'אבי ואינייסטה כדי להוציא אותה לפועל, זאת אומרת בקנה המידה של ג'קו פוליטיש מהסנוקר של דויטש ברחוב הרצל בחיפה.

השפיץ של הנעל

מועדוני הסנוקר המודרניים שצצו כאן בתחילת שנות ה־2000 משעממים אותי. הם כל כך מהוקצעים וסטריליים שזה כמו להשוות בין המוזיקה באייפוד לרוקנרול של וודסטוק, או מופע של דודו אהרון בנוקיה לעומת חפלה עם זהר ארגוב בפלקה. בהקשר הזה קחו גם את נקודת המפגש בין רחוב אלנבי בתל אביב ובין הים. משנות ה־60 ועד ה־90 הסתודדו שם גנבים וסוחרי סמים בקרנות רחוב, זונות אירחו זקנים חרמנים, נוכלים הציעו את מרכולתם המילולית בבתי הקפה, וכולם נפגשו בשניים־שלושה מועדוני סנוקר שפעלו מתחת לעמודים של בניין האופרה ומלון מונופול. האזור היה ביב השפכים של החברה הישראלית, אבל היה לו טעם ואופי. היום מאפיינת את כיכר האופרה החדשה רק ריקנות, חרף השקעות של מיליוני דולרים בעיצוב אדריכלי ובפיתוח אורבני חסרי השראה חברתית.

אגב תל אביב של פעם, מה אומרים לכם השמות צדוק לוי, סיר לחץ, שרם, מורחי וצרפתי? כמעט בטוח שכלום. לדוד ולראובן קצב, ירקנים מחנות הירקות הקטנה שצמודה לקפה לאביט ברחוב מקווה ישראל, הם מזכירים נשכחות על אלופי הסנוקר של שנות השבעים העליזות באלנבי פינת בן יהודה והירקון. "בעיראקית אומרים, 'יום שהיה, אח שלו לא יחזור'", מצטט בערבית דוד קצב, שבילה את רוב ימיו ברחובות דרום תל אביב ומשחזר בנוסטלגיה שמות של שחקנים וסיפורים מאז. "היה אחד יידיש, ולמה קראו לו יידיש? למה הדוד שלו היה נגיד בנק ישראל והוא היה עבריין אשכנזי, שזה היה נדיר, וגם אלוף בסנוקר. זה היה במועדון של שבתאי בבניין האופרה הישן, מתחת לעמודים, ארבעה עד חמישה שולחנות, כמה ספסלי עץ, לא משהו מפואר כמו היום. אבל היתה שם אווירה חבל על הזמן. היינו באים מהשכונות של שפת הים וכרם התימנים ויושבים שם מהבוקר עד הערב. שילמנו לפי משחק, פרטייה, לירה או לירה וחצי לפרטייה".

דוד קצב מספר שהשחקנים הגדולים היו משחקים על כסף, וסביב השולחן המרכזי נאספו עשרות צופים שהימרו על התוצאות. "זה היה כמו הצגה", הוא נזכר, "ובתפקיד הקהל היו כל המובטלים, העבריינים, הגנבים, סוחרי הסמים, הערסים של הזונות וספסרי הכרטיסים מבתי הקולנוע שהיו אז באזור. בגלל שזה היה סוג הקהל בסנוקר, אז הבורגנים מהשכונות של האשכנזים חששו לבוא". בין השאר הם חששו להגיע בשל רגעי מחלוקת שהתעוררו על השולחנות בין מהמרים וסתם שחקנים שנטו להיסחף ברגע למריבות קולניות ואלימות. אלה היו ההשראה לסצנה מ"חגיגה בסנוקר" שבה התעמתו יהודה ברקן וזאב רווח על שאלה הרת גורל אחת: סנוקר? לא סנוקר!

המועדון מתחת לעמודים של בניין האופרה משך את הזונות שעבדו על רחוב הירקון ובטיילת הרברט סמואל. הן באו לחפש שם את סוחרי ההרואין הראשונים או סתם להציק לסרסורים שלהן שרבצו בסנוקר כשהן עבדו בכביש. לאט לאט הן התמקמו בסביבה, וככה צצו בחסות מועדוני הסנוקר חדרונים מאולתרים שהזונות עבדו בהם. בתקופה ההיא עוד לא ניכרו עליהן נזקי הסמים. הן נהגו לשבת חצי ערומות מאחורי וילונות כבדים ולהציץ לרחוב כדי לפתות את העוברים והשבים. כמעט כמו באמסטרדם רק טיפה פחות מנומסות. הגברים שלהן היו הסרסורים, וחלקם אף נישאו זה לזו כדת וכדין. הערסים היו אז דון ז'ואנים לבושים בקפידה והכתיבו את צו האופנה בעולם התחתון: מכנסיים מחויטים עם מטפחת אף מגוהצת בכיס האחורי, חולצות מכופתרות צמודות עם פֶּנסים וקפל מיוחד לכל אורך הגב שהיה אפשר לקנות רק בחנויות של אופנת הגברים מאיר, ונעלי גוזלי — חצי מגף מבריק עם שפיץ, סוליה דקה וגומי רחב בקרסול.

הסרסורים המזרחיים ישבו בין היתר בקפה אתונה, מוסד חברתי בכניסה לסנוקר, וחששו מאוד דווקא משני אשכנזים מופרעים שהיו מבכירי הדור: שולמן "לא משלם", בריון תל אביבי חסר תקנה ושתיין כרוני, ומנחם פליישמן, פורץ מקצועי שמכר גם ספידים וכדורי שינה ורודים לזונות ולשאר נרקומנים. השניים, עליהם השלום, היו משחקים שש בש ועל הדרך מלגלגים בצעקות על יושבי בית הקפה והעוברים והשבים בפסז' של הסנוקר, "כולם כאן זונות, ערסים, גנבים, היידה היידה, לכו לעבוד".

השש בש של פולי

מועדון הסנוקר שאני שרצתי בו ימים ולילות, זה של האחים לוי מול קולנוע ארמון ברחוב הנביאים בחיפה, זימן לי כבר בשחר נעורי שלל עבירות פליליות, החל בהימורים ובסמים וכלה בהיכרות ממשית עם העולם התחתון.

שעות היום היו המשמרת של האח פולי, דמות די נורמטיבית עם סלנג של ירקן בשוק תלפיות. פולי היה קשוח ואסר על ילדים להיכנס, אבל אנחנו היינו עומדים שעות ליד הדלת הפתוחה ומנסים להסתנן פנימה. "ילד, צא החוצה", הוא היה שואג, אף על פי שידע כי היינו כוח העבודה הזול שניקה בבוקר את המועדון שלו, וגם היינו נכונים לעשות למענו שליחויות כשהיה פוקד עלינו "ילד, לך תביא לי קנט ארוך". כשחדרנו פנימה והעזנו לשחק בשולחן הצדדי, הוא היה מתחרפן וצורח על דור העתיד.

כשפולי היה מתעקש לגרש אותנו היינו מנסים את מזלנו בסנוקר הסמוך של אבי הכושי, מועדון כאילו־מודרני עם פופ ארט על הקירות ומוזיקה עליזה. שחקן הבית אצל אבי הכושי היה אלוף בלתי נשכח בשם פיני, גבר גבוה מאוד בעל זרועות חסונות, פריסת יד רחבה ואצבעות ארוכות כל כך שהוא השתמש בהן ככוונת טלסקופית בכל סוגי המכות. פיני לא היה שחקן של פוליטיש. להפך, הוא היה וירטואוז סנוקר שאנשים חששו לעלות למשחק נגדו בלי נקודות פור בכל משחק. וגם אז הוא היה מפרק שולחנות בהילוך מהיר. פיני היה גם בחור מצחיק ויהיר עם שיער ארוך, שאהב לעשן ג'וינטים במרפסת של הסנוקר ואסף סביבו עדת מעריצים. החברה שלו הייתה הכי יפה ועדינה בסביבה, והיא נישאה לו רגע לפני שהידרדר לסמים קשים והפך לנרקומן שניזון עד היום מאדולן.

עם הזמן התייאש פולי לוי מהנחישות שלנו והתרגל לנוכחותנו. אנחנו מצידנו למדנו מהר את כל סוגי המכות בסטקה כולל פאלש ופאלש הפוך, הוצאנו סנוקרים במיומנות, שאפנו לגמור שולחן — כלומר להכניס את כל הכדורים ברצף מכות אחד — ושלטנו היטב בכל רזי הסלנג. "רוצה לעלות?" הייתה הזמנה למשחק שישלם המפסיד, ואז למדנו גם מה זה קונטרות, מין הימור למתחילים: משחק על תשלום המשחקים שנזקפו לחובת שני הצדדים. אחרי ההימורים של המתקדמים עקבנו באדיקות. בעיקר אהבתי את הפוזה הנרגנת שבה זרקו המפסידים שטרות כסף מקומטים על השולחן הירוק, ועוד יותר את החמדנות שבה אספו המנצחים את השטרות ויישרו אותם.

פולי עצמו היה שחקן שש בש מקצועי. שעות היה יושב על ספסל העץ באולם המרכזי בגבו אל הקיר, משחק שש בש פנים מול פנים, על כסף כמובן, ושולט דרך אגב בנעשה על שולחנות הסנוקר. בימי הקיץ הוא לבש גופייה לבנה, מכנסיים צמודים ונעלי גוזלי כמובן. בידיו נערמה תמיד חבילת שטרות גדולה ומסודרת היטב, כספים שהרוויח בשש בש והפדיון המצטבר משולחנות הסנוקר. במשחקים חמים התגודדו גם סביב ספסל השש בש סקרנים ומהמרים שהרבו בקריאות ביניים ובאנחות אכזבה או התפעלות.

אורחים חדשים הגיעו לעולם ההימורים של שנות ה־70, מפוצצים בקעקועים ענקיים ובשיניים מזהב. הם היו כייסים מקצוענים, גנבים וסוחרי רכוש גנוב שהפגינו קודים של פושעים מאורגנים. אלה היו ההעבריינים הגרוזינים. ההימורים היו בנשמה שלהם, ואת רגעי המתח הם תיבלו תמיד בביטויים עסיסיים ובמכות על המצח ועל החזה כאילו עשו הקדמה לטקס וודו. אמנם הם היו אשפי שש בש ולמדו מהר מאוד לשחק גם סנוקר, אבל למה לשחק סנוקר או שש בש במשך שעות אם אפשר לזרוק קוביות ולסגור עניין ברגע? הגרוזינים פיתו שחקנים שגילגלו בסנוקר אלפי לירות לעבור איתם למשחקי קובייה קטלניים בחצרות האחוריות, והשטרות שהחליפו שם ידיים בקצב מסחרר הכעיסו מאוד את האחים לוי.

בכלל, הסנוקר היה פעם נקודת עגינה זמנית לגנבים ששוטטו ברחובות לפני ואחרי גנבות ופריצות, או לסוחרי סמים שחיפשו לקוחות. בדיוק מהסיבות האלה הוא גם היה יעד מועדף על השוטרים של מחלק הבילוש. אלה, בג'ינס ובנעלי פלדיום עם מכשירי קשר גדולים, עברו שם פעמיים במשמרת, לכאורה על אזרחי ובפועל כל כך מזוהים. הם בדקו רישיונות ותעודות זהות וסילקו ילדים, ובעיקר ליקטו מודיעין, הסתחבקו עם עבריינים וערכו חיפושים על גופם של אחרים, חיטטו במטבח ובחצר האחורית והלכו, אבל תמיד ידעת שהם יחזרו.

הרצח של מומי

האח שמעון לוי היה עבריין אלים עם רקורד של תיקים ומאסרים. במשמרת שלו בשעות הערב קיבל המועדון גוון נוקשה יותר של פשע, והפינה שלו הייתה מוקד עלייה לרגל לבכירי העבריינים מכל הארץ. כשמישהו מהנוכחים העז להרים קול או להתחצף, שמעון חילק כאפות בלי חשבון ובעט ברגליים הארוכות שלו. "אבל רק למי שמגיע", הוא נהג להתנצל בדיעבד.

במשמרת הלילה של שמעון כבר הלכו הביתה כל הנורמטיבים, בעלי המשפחות והמובטלים מהבוקר. את מקומם של הילדים המציצים בדלת ובחלונות תפסו זונות שבאו לחפש את הערסים שלהן לפני ואחרי היציאה לעבודה. בסנוקר הסתובבו בעיקר הטיפוסים עם הפוזה הקרימינלית הישראלית, הפרחית, רק שעקב הנוכחות של שמעון הם שמרו על פרופיל נמוך. הם ידעו למה.
בשעות האלה נשמעה בסנוקר מוזיקה שהפיק רדיו־טייפ חדיש שנתלה על הקיר בכניסה למטבח. זה התחיל כל ערב בשש וחצי בדיוק בקול ישראל בערבית, השעה הקבועה של אום כולתום. בדיוק כפי שהיה נהוג אז בבתי הסוהר. שמעון והחברים שלו היו מתחששים על קפה ועל סיגריות, והיה רצוי לא להפריע להם בשעה הזאת. אחר כך נמשך הערב עם מוזיקה טורקית דיכאונית, יוונית עליזה ופריד אל אטרש, ככה נון סטופ אל תוך הלילה. אבא שלי התגלגל מצחוק כשחזרתי הביתה יום אחד והתחלתי לדבר איתו על אום כולתום ועל פריד. הוא שוב השתומם מהשינוי הדרמטי של בנו, חובב המוזיקה העברית מתנועת הצופים שאסר עליו פעם לצפות בתוכנית החפלות הלבנונית "ביירות בלילה".

שמעון לוי, גבוה ורזה ופניו חתחתים, אהב לעשן ולשתות וגם החזיק לעצמו כמה זונות. בשעות הערב הוא היה עושה חפלות בחצר האחורית שהוארה במנורות צבעוניות. "להכין לך מנה עפיון וכוס תה?", שמעתי אותו שואל פעם את אחד מחבריו בחצר האחורית. לא הבנתי באיזה אוכל מדובר, שכן במטבח שאני ניקיתי בבקרים היו שיירים של תה וקפה וטיגון חביתות לכל היותר.

הכניסה לחצר האחורית נאסרה עלי, והסתפקתי בהצצות על הנעשה בה. היו שם כמה בחורות על עקבים במיני כל כך קצר שראו להן את התחתונים. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי מקרוב זונות מדברות, מעשנות, צוחקות, מאוהבות. על השולחן היו המון בקבוקי בירה. הם שברו אחד ומילאו את צווארו בטבק, הדליקו והעבירו מאחד לשני. "הם מעשנים חשיש", הסביר לי יהושע, הנער שהציץ איתי באותו ערב, שגם הוא במקרה היה תלמיד חטיבת ביניים בריאלי. יהושע הוא שהביא בהמשך את הבוף הראשון שעישנו יחד בשירותים של בית הספר, וגם הסביר לי באותה הזדמנות ש"מנה עפיון עם כוס תה זה אופיום, סם שבולעים ומפוצצים אותו בבטן עם כוס תה חם כדי להאיץ את ההשפעה".

בקושי התאוששתי מההסברים המטרידים האלה על הסמים כשהגעתי בוקר אחד לסנוקר וראיתי בחוץ כמה סקרנים. במקום השחקנים הרגילים היו בפנים המון שוטרים שהתרכזו בחצר האחורית. אחד החברים סיפר לי מיד ש"בלילה רצחו את מומי היפה, הבחור של זהבה הזונה היפה, ועצרו את ללו החבר שלנו כי הוא ראה הכל". הייתי בהלם. בסביבות שמונה בערב הקודם עזבתי את ללו בסנוקר. השולחנות היו בתפוסה מלאה, ובחצר האחורית הייתה החפלה הרגילה — אורות אדומים, כמה עבריינים והזונות שלהם, חשיש, עפיון, מוזיקה יוונית וטורקית. ללו היה ילד עם שיער ארוך חלק שכל העבריינים אהבו וטיפחו. היחיד שהיה מותר לו להיכנס לחצר האחורית בלילה. הוא שילם על זה מחיר כבד של כמה חודשים במעצר ולחץ בלתי פוסק מצד בכירי המשטרה והתביעה להצביע על הרוצח, לא עניין של מה בכך לנער בן 14, גם אם הוא עבריין מועד.

בסופו של דבר פוענח הפשע. אחד בשם בבר רצח את מומי היפה בגלל מאבקי השליטה של שניהם על זהבה היפה, זאת אומרת על הכסף שהניב גופה. בגלל שבבר דקר את מומי בספונטניות בבקבוק גולדסטאר שבור הוא הורשע בהריגה ונידון לשבע שנות מאסר בלבד. משלחות לא רשמיות מהסנוקר ליוו את הדיונים בבית המשפט מדי יום ביומו.

הקלפנים של דויטש. הבעלים של הסנוקר בשוק תלפיות שוקק החיים היה איש משטרה לשעבר בשם דויטש שנראה כמו סבא הונגרי חביב. הוא לבש מכנסי חאקי רחבים וסנדלים תנ"כיים שחשפו רגליים ורדרדות, ושיער ראשו היה לבן מבהיק.

במועדון של דויטש שיחקו בכל יום שחקנים חצי מקצוענים ובראשם שחקן הבית ג'קו פוליטיש. אז הוא היה בשנות ה־50 לחייו, ולא עלה לשחק בלי בקבוק קוניאק אקסטרא־פיין פרטי מאחורי הדלפק. המועדון אירח שחקנים ברמה של ג'קו מכל הארץ, ואלה הגיעו עם צוות מלווים והרבה כסף מזומן בכיס. המשחקים נמשכו שעות, אשפי המשחק היו גומרים שולחנות בזה אחר זה, ואלפי הלירות והדולרים שהחליפו שם ידיים ריתקו עשרות צופים. ג'קו ושחקנים מובילים מהמועדון יצאו גם הם למסעות גומלין במועדוני סנוקר בתל אביב, בירושלים ובבאר שבע.

עם כל הכבוד לדויטש ולרקורד המשטרתי שלו, גם אצלו הפך הסנוקר ממשחק פנאי בריטי למקום מפגש של המילייה העברייני. בקומה העליונה שיחקו קלפים כל היום וכל הלילה, וחלק נכבד מהקלפנים, ביניהם ירקנים וסוחרים כבדים מהשוק, היו מסניפים שורות של הרואין כל חצי שעה בשירותים וגם מכרו זה לזה. רק ג'אז שחור חסר להם שם כדי להשתוות למאורת הימורים בצ'יינה טאון.

יום אחד הדהים את כולם אחד הקלפנים הוותיקים, עקיבא, שגויס כסוכן סמוי על ידי המשטרה וביים עסקאות סמים עם עשרות קלפנים וסוחרי הרואין. למחרת גל המעצרים פתח בעל הבית את שערי המועדון כרגיל, ובתוך תקופה קצרה חזרה למקום שגרת הסנוקרים, הקלפים, ההימורים וההרואין.

הגרעין של השחקנים הקבועים נדד מפעם לפעם כמעט בשלמותו למועדונים אחרים. בתל אביב למשל, מהמועדון של שבתאי בבניין האופרה עברו כולם למועדון באכסדרה של מלון מונופול מעבר לכביש, ושם הסצנה חזרה על עצמה. אחר כך נרשמה נהירה למועדון הסנוקר ברחוב אלנבי פינת פינסקר, למרגלות קולנוע מוגרבי, שבשנות ה־70 עוד הקרין שוברי קופות ומאז נהפך למגרש חניה.

ההיסטוריה של המועדון הזה, שהיום נקרא קפה נגה ונחשב למוסד סנוקר מפואר ומהוגן, התחילה בדיסקוטק נגה של העבריין הבת ימי ניסים לביא, גנגסטר וסוחר סמים מהגוורדיה הוותיקה של שמעיה אנג'ל, גד שץ והאלפרונים. דיסקוטק נגה היה פופולרי מאוד בקרב החבר'ה הטובים מתל אביב רבתי. היו בו כמויות של סמי הזיה ומרץ והוא הפך לזירת קרבות ודקירות של בלייני הפריפריות, עד שנסגר על ידי המשטרה והוסב למועדון סנוקר שמשך סוחרי סמים זוטרים של הבוסים מחבורת הכרם, שחקנים ובטלנים, חיילי או"ם שאהבו את המשחק וזונות שרצו את כספם.

הסוף של החגיגה

בשנות ה־80 התחיל לרדת המסך על עידן הסנוקר במתכונתו הקרימינלית. רובע הדר הכרמל כמרכז עירוני תוסס ושוקק הלך ודעך, ובעקבותיו נסגרו המועדונים של האחים לוי ושל אבי הכושי. דויטש פרש לפנסיה, ואפילו ההרואין יצא מהאופנה.

בתל אביב עברו השחקנים לתחנה המרכזית הישנה שעוד הייתה פעילה. מועדון אחד היה במרתף טחוב ברחוב פין, הרבה לפני שהקראק השתלט על האזור. מועדון מצליח במיוחד היה בקומה השנייה של בניין קולנוע מרכז, שנים לפני שהסודנים פלשו למתחם ולא לפני שהתרכזו בו חרמנים שנהרו לסרטים הכחולים בהצגות היומיות של הקולנוע. בסנוקר הזה שלט הליין של אופנת קביליו מיפו, השורטס הצמודים והטריקו עם השרוולים המיוחדים, הסיגריות הפופולריות היו בלי פילטר, פלמל וצ'סטרפילד, והקוק היה פרסי. והקהל? עבריינים וטיפוסים מעיירות פיתוח ומשכונות בדרום ובצפון הארץ, כאלה שרצו לתת ביטוי לפוזה שלהם בעיר הגדולה. אבל מה, שחקנים גדולים הם לא היו.

כך גוועה לאיטה סצנת הסנוקר הישראלית הראשונה, עד שקמה לתחייה בשנות ה־90 המאוחרות עם מועדונים מעולם אחר. טובים יותר, נקיים יותר ונראים מהוגנים יותר. מועדונים שאנשים כמוני כבר לא יתבגרו בהם, ואולי טוב שכך.

טוקבקים מ"פוסטה" הישנה

1. כתבה אמיתית ומרתקת, אהבתי
 עוד כתבה מרתקת שלך אמיר.
כיף לשמוע קצת על כותב הבלוג לשם שינוי
 אודי   (יום שישי 17 אוגוסט 2012 – 19:00)
 

2. sababa
 thank u for this 1,I grew up in alenby pinat ha yarkon, great memories!!! 
  cozamir   (יום שישי 17 אוגוסט 2012 – 19:08)
 

3. חשיש, זונות ועיתונות טובה
 מאמר מעולה. כתיבה טובה ואפילו משעשע. זכרונות.
 מאיר דורון   (יום שישי 17 אוגוסט 2012 – 20:16)
 

4. הנאה צרופה
 יופי של סיפור, אני חושב שהכתבה הכי מקיפה שקראתי
עד עכשיו על עולם הסנוקר בארץ, תענוג לקרוא, מעניין צבעוני  
יאללה אמיר מכחים כבר לספר, לסרט…
 עוזי אמיר   (שבת 18 אוגוסט 2012 – 07:18)

5. מחוזות ילדותי
 אני זוכר היטב את כל המקומות הללו, למרות שאת השכלת הסנוקר שלי רכשתי אצל משפחת זית בקומה השניה של הבניין בפינת כיכר דיזנגוף. בעיקר זכור לי ה"טיר" שהיה מאורת משחקים באזור רציף הרברט סמואל שנהגתי לשרוץ בה. כתל אביב מלידה (מעט מבוגר ממך) הנוסטלגיה עושה בי שמות.
 רמי   (שבת 18 אוגוסט 2012 – 09:05)

6. הסנוקר שהכרנו פעם
 כל מילה מדויקת.כתבה ממצה אמיתית ומלמדת. שאפו אמיר
 אילן בנין ג'וני   (שבת 18 אוגוסט 2012 – 12:22)

7. כתבה מצויינת
 אתה לא רק הכתב הפלילי הכי טוב בארץ, כמה ליגות מעל כל היתר , אתה גם צריך לכתוב  ספרים
 קורא   (יום ראשון 19 אוגוסט 2012 – 09:41)

8. זכרונות..
 חתיכת נוסטלגיה…
זכור לי הסנוקר מול קולנוע ארמון
והמועדון בשוק תלפיות ושלל הכינוים
שהיו מוצמדים לכל עבריין למשל "דוד היפה"
אם אני לא טועה יש לו חנות בשוק הפשפשים.
הוא ישב על רצח.
 רפי   (יום שני 20 אוגוסט 2012 – 13:03)

9. אני זוכר את כולם
 שכחת ….פינסקר לא היה ערס מזרחי 
  עמי   (יום שלישי 21 אוגוסט 2012 – 22:10)

10. הורשע ונידון לשבע שנות מאסר
 הרבה אנשים בחיפה יודעים שבבר חף מפשע..
והרוצח של מומי לוי הוא…
אדם שהלך לעולמו לפני חודשיים ממחלה קשה.
 לשעבר   (יום שלישי 21 אוגוסט 2012 – 22:25)
 

11. מומי
 אצל דויטש היה שחקן בשם ללו שהיה תותח.
אם זכרוני לא מטעה אותי ברצח של מומי היה חשוד  גם מאיר פיס שנרצח לאחר מיכן .
מענין מי זה שמת מסרטן לפני כמה חודשים אם הוא נפטר אז אפשר לומר שמות.
 חנניה   (יום ראשון 26 אוגוסט 2012 – 10:50)
 

13. גברים עם מקלות (סנוקר)
 כתבה מרגשת בפרט תל אביבי בן גילי שבאותם ימים חווה בדיוק את ימי הסנוקר ושמות כמו צרפתי ,סיר לחץ ,שולמן ,צדוק ועוד,חרוטים בזכרוני כאילו כל זה קרה אתמול ולא לפני חמשים שנה.בני בן ה 33 הוא כבר דור שני לאבא שלקח אותו לשחק סנוקר עוד כשהיה בן 9 .ה"כינויים " לכללי המשחק והאווירה ב"מונופול" החזירו אותי בערגה לזכרונות ילדותינו .אני חייב לציין שהתרגשתי מכתבת המסע לאחור לשנים שלעולם לא יחזרו.
 יעקב   (יום שלישי 04 ספטמבר 2012 – 22:42)