הכתבה מוקדשת לסטיב הייגר, שהלך לעולמו בברוקלין, ניו יורק, ב-2 יוני 2019

מורי ווילסון וסם ווטנשטיין, צמד נוכלים מהקהילה היהודית בניו יורק של שנות ה־80, ניצלו פרצה במדיניות האשראי של הקזינו במלון "הדיונה" בלאס וגאס והצליחו לעקוץ אותו במאות אלפי דולרים. הם לא עשו את זה לבד: בשליחותם פעל סטיב הייגר בן ה־30 דאז, לשעבר צבי, בנו של הרב שלמה הייגר מברוקלין.

בחקירה של האף.בי.איי הודה הבן כי לפחות שלוש פעמים עשה את הסיבוב הזה, וחלב מהקזינו 75 אלף דולר. סטיב העיד נגד השניים במשפט, והבהיר כי עשה זאת רק משום שפגעו באביו, שדיווח על העוקץ להנהלת המלון ולגורמים נוספים.

לטענת הנאשמים ניסה הרב הייגר לסחוט אותם כשדיווח על ההונאה, משום שקצין הביטחון של המלון כבר דחה בעבר תלונות דומות על שיטת הפעולה שלהם – מה גם שבנו דרש מהם 30 אלף דולר תמורת סירובו להעיד במשפט. צמד הנוכלים דרש להביא את הרב כעד הגנה, ובית המשפט בלאס וגאס הוציא לו צו הבאה. הימים חלפו, המשפט התקדם, והרב לא הופיע. נציגי המארשל והאף.בי.איי גימגמו מול השופט והטילו את האחריות זה על זה, אבל הרב פשוט סירב לבוא.

ווילסון ווטנשטיין הבינו את המסר ונסוגו: גם הם לא רצו להתעסק עם הרב, שטיפח קשרים ענפים באף.בי.איי ובפרקליטות הפדרלית בניו יורק. הנאשמים החליטו לוותר על המשך הטיעונים. כשנרגעו וביקשו לחזור בהם, בית המשפט סירב והרשיע אותם.

המקרה הזה, שבו הרב הייגר מנסה לתקן את מה שקילקל בנו הסורר, יחזור שוב ושוב ב־20 השנים הבאות. העבירות מצידן רק ילכו ויחמירו, ובכל זאת המשפחה תוסיף להיות שם בשבילו. "מבחינת אמא, הבן הבכור שלה צבי תמיד היה רב בישראל", אומר האח אייזיק הייגר ומונה סדרה של עבירות שבהן הסתבך הרב המיועד: "הונאות כרטיסי אשראי, הפצת שעוני יוקרה מזויפים, גביית חובות ובוררויות בקהילה. עד למעמד הסיטונאי הכי בכיר של רשת האקסטזי הישראלית בניו יורק הוא הגיע".

את היוזמה של הרב הייגר לחשוף את פשעי בנו לקח אייזיק למקום יותר רחוק: בשני העשורים האחרונים הוא מתנדב במשטרת ניו יורק, ומסייע למחלק הסמים בתרגומים מעברית ומיידיש. אבל, כאשר שאחיו הבכור סטיב עמד להישלח ל־17 שנות מאסר הוא חילץ אותו בחוכמה, במידה לא מבוטלת של אומץ, ובלי לעבור בעצמו לצד הלא נכון של החוק.

1. מבני ברק למנהטן

כדי להבין את מורכבות התיק נגד סטיב הייגר צריך להתחיל באוגוסט 1995, אז נתקלו בלשים סמויים של הרשות האמריקאית למלחמה בסמים (DEA) בשני עבריינים ישראלים זוטרים שמכרו אקסטזי לבליינים בניו יורק. הבלשים רכשו מהשניים כמה עשרות כדורים, ולראשונה חשפו תופעה שחמקה עד אז מחיישני המודיעין שלהם: האקסטזי כמקדם המכירות של המועדונים המובילים במנהטן. החקירה העלתה כי לשיווק הקמעונאי היו אחראים יחצ"נים, סלקטורים ומאבטחים של שני מועדוני הענק המצליחים ביותר באזור הגריניץ' וילג' – "ליימלייט" וה"טאנל".

חלק מהחשודים טענו שבעל הבית הורה להם לאפשר לזכיינים למכור אקסטזי בתוך המועדונים, ולסלק דילרים שהציעו קוקאין וסמים אחרים. האקסטזי נמכר מקערות פונץ' בעמדות הדי.ג'יי, והאווירה הכללית – מוזיקת הטכנו, הפינות החשוכות, חדרי השירותים המעוצבים והסקס הזמין – הפכה את שני המועדונים למבוקשים ביותר בקרב בליינים מכל הסוגים. תזרים המזומנים היומי של כל אחד מהם טיפס לכ־200 אלף דולר ממכירת כרטיסים ובקבוקי מים במחירים מופקעים, לא כולל העמלות על אלפי הגלולות שנמכרו כל לילה ב־25 דולר לחתיכה.

מבחינת החוקרים, הממצא המפתיע ביותר בחקירה היה שליבוא, להפצה ולשיווק הסיטונאי היתה אחראית רשת של עבריינים ישראלים בכירים שהבריחו מיליוני גלולות מאירופה באמצעות חברות שילוח בינלאומיות ועשרות בלדרים – ביניהם בחורי ישיבה מברוקלין וחשפניות ממנהטן. המפיץ הסיטונאי הבכיר ביותר במדינת ניו יורק אז היה סטיב הייגר.

סטיב הוא בחור בגובה 1.90 מטר עם לשון חלקלקה והומור ילדותי, צלקת קטנה על הסנטר ופוזה של גנגסטר אירי או פולני. המכלול הזה זיכה אותו בתואר וי.איי.פי במועדונים הכי נחשבים של מנהטן, ובלילות לבנים עם כוכבניות פורנו במלונות פאר באטלנטיק סיטי ובדירות היוקרה שהחזיק ברחבי מנהטן. במשך השנים הוא צבר הרשעות בעבירות מרמה, אלימות וסמים, וכשנעצר ב־2002 נשפט לעשר שנות מאסר בפועל על חברות בקשר האקסטזי הישראלי.

בחודש אוגוסט נפגשתי איתו בישיבה של הרב יאשיהו פינטו בשדרת לקסינגטון במנהטן, שם הוא מתפלל ומתנדב מאז שיצא מהכלא בשחרור מוקדם לפני שלוש שנים. מולי ישב אדם שמתבטא בפתיחות על הדרך שעשה מילדותו בקהילה החרדית ועד לתפקידו הבכיר ברשת הסמים שעברה מעבריין ישראלי בכיר אחד לעבריין בכיר אחר, עד שקרסה סופית במשמרת של יצחק אברג'ל (ר' מסגרת).

"ברשת הזאת אחד הפיל את השני", אומר סטיב במרירות. "בוס גדול אחד הלשין על השותף שלו, השותף הלשין על אחרים והחיילים הלכו בעקבותיהם. המלשינים יצאו מהכלא עם מיליוני דולרים שעשו מהסמים, ומי שלא דיבר יושב בכלא עד היום והפסיד את כל כספו. ככה זה בשיטה האמריקאית, Talk and Walk. גם לי אמרו, 'תפתח את הפה ותצא בלי שנחרים לך כלום'. ברגע שסירבתי החרימו לי 11.3 מיליון דולר מהבנק, מרצדסים, שלוש דירות ותכשיטים, יותר מ־28 מיליון דולר סך הכל, ואני מנהל מאבק משפטי להחזיר אותם".

הילדות שלו היתה רחוקה מאוד ממרצדסים ותכשיטים. "אמא שלי היתה בת למשפחה חרדית מחסידי גור", הוא מספר כשאנחנו מתבוננים יחד באלבום המשפחתי. "היא סיימה את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית, במחזור של שולמית אלוני, ונסעה ללמוד לתואר שני בניו יורק. שם שידכו לה את אבא, שהשתייך לחסידי ויז'ניץ. הם התארסו באמריקה והתחתנו בישראל, אבל אבא לא הסתדר בארץ, וכשהייתי בן שלוש הוא חזר לאמריקה. אמא ויתרה על הקריירה וגידלה לבד בארץ חמישה ילדים".

שמונה שנים הוא למד בחדר, אבל בישיבה לא הסתדר "כי כולם הבינו שאני לא רציני. היו לי קוצים בתחת. הייתי בורח ומסתובב ברחובות עם פושטקים ופליטי ישיבות". בגיל 16 נשלח אל אביו באמריקה בניסיון נואש לתקן את דרכיו, וגם כדי למלט אותו משירות בצה"ל. "אבא הוא רב בהשכלתו ונחשב לידען גדול, אבל פה הוא עשה את הטעות של החיים שלו, כי בניו יורק התפרפרתי הרבה יותר", אומר סטיב, שבשנים ההן זנח את השם צבי. "אחרי ארבעה ימים באמריקה אבא נסע לעסקי נדל"ן בלוס אנג'לס, ואז התחיל הבלגן. גנבתי את האוטו שלו מהבית בבורו פארק ברוקלין, עשיתי תאונה והסתבכתי בפעם הראשונה. בהמשך הכרתי שוב פליטי ישיבות מהאזור ועשינו כל מה שאסור לפי חוקי התורה והמדינה".

העבירות עלו מדרגה די מהר. "אחד החברים שלי אז היה סמי, שמן ג'ינג'י, חבר בליגה להגנה יהודית של הרב מאיר כהנא. היינו מסתובבים עם הרב, השתתפנו בהפגנות, החזקנו נשקים. הכינוי שלי היה 'החיה', כי הייתי גדול וחזק ואהבתי אקשן. היינו עושים גם ים של קומבינות, בעיקר הונאות כרטיסי אשראי. בפחי האשפה של החנויות היינו משיגים את נייר הקופי השחור של שוברי הקנייה הידניים, מזייפים ממנו כרטיס אשראי חדש ותעודות זיהוי תואמות, ויוצאים למסעות קניות מלוס אנג'לס עד ונצואלה וברזיל. ככה התחלתי את קריירת הפשע שלי. מאחר שכסף לא חסר לי, לא ביקשתי מאבא וגם לא הפרעתי לו בחייו. הוא מבחינתו אמר, 'הבן שלי לא מבקש כסף, אז מה אכפת לי ממנו'. כמו תמיד".

2. מכיפה וציציות ליגואר וחשפניות

נראה שסטיב נהנה לשחזר איך סידר לעצמו עשור של תהילה בממלכת חיי הלילה של ניו יורק. "את כל הכסף שגנבנו הוצאנו על בילויים ועל בחורות", הוא אומר. "אם אתה יודע להיות ג'נטלמן ולארג', הן באות ולא רוצות לעזוב. עם הכסף והקומבינות התחלתי להכיר גם אנשי מאפיה, ממשפחת ג'אבנין. הוכחתי את עצמי בכמה מבחנים, אבל גם ידעתי להצחיק ולשעשע אותם, והם הזמינו אותי להיות נהג שלהם. בהמשך שימשתי בלדר כספים וגובה חובות מטעמם".

האיטלקים היו אלה שגרמו לו להיפרד מהדת. "בכל המסעות שלי בעולם הסתובבתי תמיד עם כיפה וציציות, אבל לבקשת האיטלקים הסרתי אותן. דרכם גם הכרתי את המועדונים הגדולים. הם הכניסו אותי לרשימות של סטודיו 54, זינאן, טאנל, אנדרגראונד, כאוס. הכרתי איטלקי שאבא שלו נרצח בסכסוך עם מאיר לנסקי. הוא היה הומו, ואף אחד במאפיה האיטלקית לא ידע. הייתי יוצא איתו ל־15 מועדונים בלילה עם חבורות של בחורות".

ההתמסרות הטוטלית שלו לחברים החדשים והיכולת הטבעית להתחבר לאנשים סייעו לו להשתלב בחיי הלילה. "אנשים אהבו להכיר אותי ועם הזמן היו שולחים לי כרטיסי חבר לכל המועדונים", הוא מספר. "כשהייתי מגיע לתור אנשים היו צועקים לי 'סטיב, סטיב', ופתאום אני קובע מי נכנס. העובדים באטלנטיק סיטי היו עושים לי כבוד מלכים רק כדי שאכניס אותם למועדונים כשהם מגיעים לניו יורק. הכרתי את צ'ארלי שין, את חוליו איגלסיאס. היו רואים אותי עם השרשראות, הטבעות והכובעים, וראו איזה כבוד עושים לי גנגסטרים איטלקים, אז בטח חשבו שגם אני איזה גנגסטר גדול. חוץ מזה פחדו ממני כי אחרי שני דרינקים אני מאבד את הראש, ועם כל הגודל שלי זה נראה לא טוב. אוי ואבוי שמישהו יתחיל עם בחורה שאיתי".

סטיב נטה להיות מסוכן לא רק כששתה כמה דרינקים. במיוחד פחדו ממנו אנשי עסקים שעבדו בשחור או הסתבכו עם השוק האפור של הקהילה היהודית, שם הוא שימש פותר סכסוכים וגובה חובות אלים. "פעם באתי לסוחר בסחורות גנובות ומוברחות. אמרתי לו שיש לי שני קונטיינרים מלאים בג'ינסים של ליווייס. כשהוא ביקש דוגמאות קניתי במייסי'ס שני ג'ינסים, שמתי בבגאז' והראיתי לו. הוא הביע נכונות ואני אמרתי לו שהסחורה תעלה לו שני מיליון דולר. הוא שילם מקדמה של 200 אלף דולר ועד היום לא ראה אותי. זאת דוגמה קטנה לסגנון המרושע שלי בימים ההם".

כשאני תוהה אם הסוחר מהשוק השחור לא חיפש אותו, סטיב צוחק. "חיפש? בטח חיפש, אבל אני נתתי 25 אחוז מהכסף לאיטלקים שלי, והעניין עבר לטיפולם. הם אמרו לו שאני חייב להם כסף והם החרימו את הסחורה. ההוא התקפל בשקט".

בסוף שנות ה־80 חיפש סטיב במיאמי קורבן לעקיצה הבאה, והכיר את יעקב (קוקי) אורגד, שעשה אז צעדים ראשונים כסוחר בגדים אמריקאי. עסקים הם לא עשו, אבל ב־1994 נפגשו שוב כשסטיב ביקר בלוס אנג'לס. הפעם קוקי היה מסודר עם שולחן כבוד במסעדת הבית של כוכבי הוליווד, רשימה של שפנפנות ולקוחות מפורסמים ביד אחת, ומדאם זוהרת בידו השנייה.

החיבור היה מיידי ויעיל לשני הצדדים: סטיב הייגר הביא את המוניטין מהעולם התחתון ומסצנת הלילה של ניו יורק, וקוקי אורגד את הקונקשן ליצרני אקסטזי באירופה. לישראלים היה ברור שסטיב הוא האיש שיביא לקפיצה בהיקף מכירות האקסטזי – מהאלפים הספורים בקליפורניה המנומנמת למיליוני גלולות בניו יורק הסוערת. וכאן נכנס לתמונה ג'ודי בן עטר, שבשנות ה־90 היה כוכב עולה בעולם התחתון הישראלי באמריקה.

"קוקי הזמין אותי אליו הביתה", נזכר סטיב, "ושם פגשתי לראשונה את ג'ודי. הוא זרק לי, 'אז מה, לא רוצה להפסיק עם הבלגנים במועדונים?'. צחקנו קצת ואז הוא אמר, 'לך תפתח תיבות דואר בניו יורק, ואנחנו נשלח לך כדורים. במשלוח הראשון הגיעו 5,000 כדורים, במשלוח השני היו כבר 10,000. פתחתי תיבות דואר ברחבי העיר ושכרתי דירה שבה הסתרנו מאות אלפי כדורים. במקביל התחלתי להעיף כדורים במועדונים של הבוהמה. מכרתי מ־10,000 ומעלה למספר מצומצם של אנשי קשר, בעיקר לאיטלקים שעבדו במועדונים ובמקומות מפגש של הומואים. לעסקאות הייתי מגיע עם שומרי ראש שחורים, גורילות. תמיד כסף מראש ומסירה מאוחרת".

על האופרציה ניצח ג'ודי, הנער מ"כנופיית הקטמונים" שברח מירושלים ונכנס חזיתית בעבריינים הישראלים מהדור הישן של לוס אנג'לס, כל הדרך לצמרת. "ג'ודי היה סוג הגנגסטר שהייתי מת להכיר", אומר סטיב. "אחד שיורה בלי חשבון. פעם אחת לא הכניסו אותו למועדון, אז הוא חזר בסוף הלילה ודפק צרור על הבניין".

סטיב מספר שהוא וג'ודי משכו תשומת לב גם בלי לירות: "בתקופה הזאת חייתי ברמה גבוהה מאוד. היו לי דירות מפוארות, אחת לבילויים במגדלי טראמפ, אחת לחברים במרכז העיר, אחת שימשה מחסן לסחורה. ליד כל דירה היו מרצדסים, יגואר, בנטלי. ג'ודי אהב לבוא אלי. הוא היה אומר שהוא סומך עלי וזה מילא אותי בגאווה. אני אהבתי קוקאין והוא היה דופק כמויות של אקסטזי, וביחד היינו משתוללים עם בחורות".

ההצלחה של ג'ודי, קוקי וסטיב לא נעלמה מעיניהם של בכירי העבריינים בישראל, ושניים מהם מיהרו לתת להם חסות־על. חברים קרובים של סטיב היו אז ויקי יצחקי, יוסי הררי ודוד ארביב, ועמיר מולנר התארח אצלו כשנמלט מישראל אחרי אחת מפרשות הרצח בשכונת רמת עמידר.

עוד בעל עניין בעסקי הכדורים היה עודד טוויטו, שעסק אז במשלוחי קוקאין לישראל ובשעות הפנאי אירח חברים בביתו באל.איי. בין העבריינים הבכירים והממודרים שלו היו גם קוקי וג'ודי. יום אחד שוחחו השלושה על כך שהרווח על קילו קוקאין ירד לשפל של 2,000 דולר, ואז עלה נושא האקסטזי – וטוויטו דחף את עצמו פנימה כמו שרק הוא ידע לעשות.

3. מאחי לשומר אחי

משפחת הייגר על ארבעת צאצאיה התאחדה בברוקלין שנה אחרי שסטיב עזב את ישראל. אייזיק היה אז בן 16, דיבר רק יידיש ובקושי ידע עברית, כך שהמעבר לארץ דוברת אנגלית לא שינה לו הרבה. "אבל בלי קשר לזה, אחרי שנה באמריקה רציתי לחזור לארץ ישראל", אומר אייזיק. "התקבלתי ללמוד בישיבה ליטאית יוקרתית, ואחרי שנתיים וחצי לבד חזרתי לאמריקה. עכשיו הרגשתי שאני חייב להתאקלם גם בחברה החילונית והלכתי ללמוד היסטוריה אמריקאית בברוקלין קולג'".

בזמן שאייזיק השקיע בהשכלה, סטיב שקע בחיי הפשע. "הוא היה תמיד האח הגדול המופרע שלנו", מספר אייזיק. "הוא היה גבוה, חזק, אלים. לא למד, לא עבד, ותמיד היה לו כסף בכיס. אני זוכר איך בחגים הוא היה מביא הביתה המון אתרוגים ולולבים, וכשהיינו שואלים מאיפה, הוא היה אומר: 'מה זה חשוב, קחו ולכו למכור את זה בשוק ארבעת המינים, תעשו כסף'. בניגוד אליו, אני הייתי הילד הטוב, הכי תלמיד ישיבה שאפשר".

היום אייזיק שומר שבת אבל לא חרדי, עם קשרים טובים בכל משרד חשוב בניו יורק, מאהבות פה ושם בעולם, וחברים ישראלים כמו גיא פינס ועמנואל רוזן. הוא רווק מבוקש שהתעשר מנדל"ן ומעריך את הונו בעשרות מיליוני דולרים שמושקעים בכ־100 בניינים באזור ברוקלין. למעשה הוא מתפקד כחברה לדיור ציבורי, שכן רוב הבניינים מרוכזים בשכונת קראון הייטס – פעם גטו יהודי והיום גטו שחור – ואת שכר הדירה משלמת מדינת ניו יורק. "יש לנו 100 אחוזי גבייה", הוא אומר בגאווה במהלך סיור במשרדים הצנועים של החברה באחד מבנייני האבן האדומים. בחצר מתגודדים דיירים שמגלים כבוד רב לבעל הבית ולמנגנון הפקידותי שלו, כולו מבני הקהילה החרדית. אבל הסיפור של אייזיק הרבה יותר גדול מההון שלו. בייחוד במה שנוגע לאחיו.

"היתה תקופה שכבר לא יכולתי לסבול את סטיב", הוא מודה. "הוא היה עבריין שלא ראה את המשפחה ממטר. הוא לא שמר על קשר אחרי שעזב את הבית, ולנו לא היה עם מי לדבר כי הוא היה משתמש בקוקאין. פעם אחת הוא נעצר עם כמה אלפי כדורי אקסטזי ואני רצתי לשחרר אותו בערבות, אבל בשלב מסוים הוא הפסיק לעניין אותי.

כמה שנים אחר כך, בספטמבר 2001, נסעתי עם שוטרים מניו יורק לישראל במסגרת העבודה. במקרה שמעתי את מנחם פרנק, אז מפקד היחידה המרכזית בתל אביב, מעלה שם של יהודי בשם הייגר שמעורבב עם עבריינים בכירים מישראל. כשחזרתי לאמריקה אמרתי לו 'סטיבי, אתה הולך לשבת הרבה שנים'. הוא צחק, אבל בפברואר 2002 כבר עצרו אותו. את שיחת הטלפון שהגיעה לו הוא ניצל כדי להודיע לי. אמרתי לו, 'הזהרתי אותך', וסגרתי. התעלמתי ממנו גם כשאמא התחננה שאעזור לו".

לנוכח חומרת העבירות שבהן הוחשד סטיב – קשירת קשר ליבוא ולהפצה של סמים קשים – חשבונות הבנק שלו ונכסיו הוחרמו, והוא נאלץ להסתפק בסנגור ציבורי. אמו היתה היחידה שהקפידה לבקר אותו כל שבוע. האבא שלמה התבייש לבקר, אבל הרב בבית המעצר הכיר אותו מברוקלין והיה מביא לבנו אוכל כשר וירקות, ודאג לשכן אותו באגף חדש. את ההלם הגדול חטף סטיב בבית המעצר, כשהסנגור חשף בפניו את חומר הראיות. "היה לי מאוד קשה לשמוע את עצמי בהקלטות עושה עסקים", מודה סטיב. "התקשרתי לאבא ואמרתי לו, 'תמכור את הבגדים שלי, כי אני הביתה כבר לא אחזור'".

המסר היה ברור. הלחץ בבית משפחת הייגר גבר, ואחרי חצי שנה אייזיק נשבר. "חבר קרוב פנה אלי ואמר 'שמע, אחיך אמנם נבל, אבל אתה חייב לעשות משהו למענו. זה אח שלך, דם שלך. תעשה למען ההורים המבוגרים, שלא ימותו כשהוא בכלא'. התחלתי לבכות. אחר כך הורדתי ראש והלכתי לחפש עורך דין".

בשלב הזה החל מסלול משפטי מפותל במיוחד. עורך הדין הראשון, אומר אייזיק, "לקח 60 אלף דולר רק כדי לדחות את המשפט כמה שאפשר. במקרה גם השופט פרש לפנסיה, והמשפט נדחה בעוד שנה. כשמונתה שופטת פדרלית חדשה, שירה שיינדלין, הגענו למי שהיה שותף שלה באוניברסיטה ובפרקליטות, עו"ד ארנולד רוסו. בגלל ההיכרות ביניהם הציעה השופטת לפסול את עצמה, אבל התביעה היתה מיואשת מכל הדחיות והסכימה שהשופטת תמשיך. התביעה דרשה 17 שנה, השופטת פסקה לו עשר. אמא שלי בכתה באולם, ואבא צעק עליה, 'מה את בוכה? הבן שלך עבריין, קיבל מה שמגיע לו'. אני עוד הספקתי לקרוץ לסטיבי ולחשתי לו, 'עוד עשרה חודשים ואתה בחוץ'".

ואייזיק לא פיזר סתם הבטחות.

4. ממתנדב לסמוי

בתחילת שנות ה־2000 שכנו המשרדים של מחלק הסמים במשטרת ניו יורק באותו בניין עם ה־DEA, שם תמיד מחפשים סוכנים למשימות מקוריות. הם ידעו שאייזיק המתנדב הוא אח של סטיב הייגר, ודיברו איתו על סמים בקרב בחורי הישיבות. "הם שאלו אם יתאים לי לעזור להם לנקות את השטח, ואני הסכמתי לעשות כל מה שהם מבקשים בתנאי שזה יפחית מהמאסר של אחי", אומר אייזיק. "עורך הדין רוסו והתובע הכללי סיכמו שעל כל בנאדם שאני מביא מורידים לסטיב שנה. שר המשפטים בוושינגטון אישר את ההסכם, ויצאנו לדרך – לא לפני שקיבלתי את ברכת הדרך מאבי ומהאדמו"ר של ויז'ניץ, שאמר לי, 'אם זה יעזור ליהודים אז תעשה את זה'".

החוקרים חשפו בפני הסייען נתונים על בחורי ישיבות שמשתמשים וסוחרים בקוקאין, אקסטזי ומריחואנה. לאחר מכן עבר הדרכה קצרה בפעילות של סוכן סמוי – תיעוד עסקאות, הקלטות וצילומים. "במו עיני ראיתי תלמיד ישיבה מריח שורה וממשיך ללמוד", מספר אייזיק. "כמעט התמוטטתי מזה. אחר כך גיליתי את הסוחרים שמכרו אקסטזי ומריחואנה לחבר'ה האלה, שהיו חלק מחבורות הראפ היהודי. כשהם היו רואים את חבילת השטרות שלי הם היו מתבלבלים ויכולתי לעשות איתם מה שרציתי, אז הייתי מביא אותם לעמדת הצילום הכי נוחה לטכנאים, שהסתתרו באוהל של חברת טלפון מול הישיבה וצילמו אותי מקבל סמים ונותן כסף".

אייזיק קיבל משימה נוספת: להפליל סוהרים מבית המעצר בברוקלין שהיו מבריחים לעצורים סמים, כסף וטלפונים. בין הנהנים מההברחות היה סטיב, שלדברי שניהם לא ידע דבר על המבצע. "יום אחד מתקשר אלי סוהר ושואל אם אני רוצה לשלוח משהו לאחי", מספר אייזיק. "אמרתי לו כן, ויש לי עוד משהו למישהו אחר. ככה הפכתי לאיש קשר של חבורת הסוהרים המושחתת. הסוהר הראשי היה נפגש איתי בבתי כנסת והייתי שולח איתו כל מיני דברים לכלא. הטלפון הזה לגמבינו, הכסף לטוני ארגנטינה, הכל מתועד ביג טיים. אפילו כדורי הרגעה נרקוטיים העברנו".

המבצע נמשך ארבעה חודשים, עד ינואר 2007. אייזיק ביצע עיסקאות סמים עם ארבעה בחורי ישיבה וסוהר אחד, אבל בעקבות הפעילות שלו והמעצרים זימרו כולם על כולם ונחשפו עוד סוחרי סמים וסוהרים מושחתים. "בסך הכל נעצרו כ־60 עבריינים, סוהרים, בחורי ישיבה ואפילו רבנים שהיו מעורבים בהלבנות הון. המפעילים שלי התבדחו ואמרו שלאחי כבר יש עודף. כשסיימתי את המבצע בא אלי אחד הבלשים, יהודי, חיבק אותי ואמר 'גרויסע כוח', ואני שוב התחלתי לבכות, גם משום שהוצאנו ילדים מהסמים בישיבות וגם כי ידעתי שלא אשמע יותר את אמא בוכה כשהיא חוזרת מביקור בכלא".

בספטמבר 2007 הושלם המבצע בהגשת כתבי האישום, ואז הגיעה משפחת הייגר לפרוע את החשבון באולמה של השופטת שיינדלין. "רבנים, חברים ובני משפחה בכל העולם הדליקו נרות בשביל סטיבי בלילה שלפני הדיון", נזכר אייזיק. "אחרי שהשופטת חתמה את פסק הדין, התובעת חיבקה את אמא ואמרה לה עלי, 'הבן שלך גיבור'".

את ההודעה על השחרור קיבל סטיב הייגר בבית הסוהר בבוסטון, אחרי שריצה 55 חודשי מאסר. "בשבוע הראשון לא ידעתי על המבצע, חשבתי שזכיתי להקלה בעונש בערעור. בברנז'ה היו בטוחים, אולי בצדק, ששיתפתי פעולה. בהמשך אייזיק שיתף אותי, אבל הייתי חייב לשתוק. עכשיו, אחרי שאחי סיפר על זה לעיתון, אני יכול לצעוק את זה בקול רם: לא שיתפתי פעולה. צריכים להבין שאייזיק הוא גם שוטר, ואני לא העבריין היחיד שהאח שלו שוטר".

5. מישיבה לישיבה

לאחר ששוחרר עבד סטיב בחברה של אייזיק כמה שעות ביום, נפגש עם קצין מבחן, הכיר דיילת באל־על והתאהב. "פעם שנייה בכל החיים שלי שהיה לי קשר רציני וארוך. בילינו בניו יורק, לקחתי אותה לטיולים פירסט קלאס בדרום אמריקה, אבל האמון נשבר כאשר גיליתי שהיא מחטטת בחשבונות הבנק שלי. נקלעתי למשבר אישי קשה, ועל סף הייאוש פגשתי מלאך – הרב יאשיהו פינטו".

סטיב התחיל לבוא לישיבת "שובה ישראל" של הרב פינטו בניו יורק, להתפלל, להניח תפילין, לשמור שבת וכשרות. קרבה אישית נוצרה בינו לבין האחים פינטו, הרב שלמה ואחיו מנחם. "הרגשתי שבקהילה של הרב פינטו יש רק אהבה, וחשבתי איך גם אני יכול לתת מעצמי. מישהו אמר לי שהמצווה הכי גדולה זה להאכיל תלמידי חכמים, אז התחלתי להביא לישיבה אוכל. לפני פסח היו חסרים עופות לחבילות הקמחא דפסחא. בדיוק אז גם פנה אלי קצב מברוקלין ואמר שיש לו בלגנים עם כמה אנשים. סיכמנו שאסדר לו את העניין, והוא יעזור בעופות לישיבה. פתרתי לו את הבעיה בטלפון אחד, והוא תרם עופות ב־7,000 דולר".

בישיבה הרגישו שסטיב הייגר מצא את ייעודו. הוא מצידו פנה לאברהם בנדה, הבעלים של רשת הסופרמרקטים היהודיים Pomegranate, ו"הפגשתי אותו עם הרב. למחרת הוא הזמין אותי לקחת מזון, אבל חסידים מישיבה אחרת התחילו לרכל עלי בהנהלה שאני פושע. כשבנדה שמע על זה הוא חטף קריזה והורה למנכ"ל לתת מה שצריך לכל התלמידים בישיבה. מאז אני מקבל אוכל בשווי של עשרת אלפי דולרים בשבוע".

כשאייזיק ראה את אחיו מתקרב לדת, הוא שלח פועלים לבצע עבודות תחזוקה בבניין העתיק והמיוחד של הישיבה. "אני מודה לקדוש ברוך הוא שהכיר לאחי את הרב. הוא עשה מסטיב מה שהוא היום", אומר אייזיק. "אני מכיר הרבה מאוד רבנים, ולדעתי הרב פינטו הוא היהודי הכי צדיק בעולם היום. המועמד המוביל להיות המשיח של עם ישראל".

אחרי שהשלים עם אלוהים, לסטיב חסרים אישה וילדים. "הרב אמר לי שהחתונה שלי תהיה בישיבה. בשבועות הוא לקח אותי לארץ ישראל, ובארוחת החג בביתו הבטיח לי שידוך וסיפר עלי ניסים ונפלאות עד שג'קי בן זקן חייך במבוכה, כי הוא ידע טוב מאוד מי הייתי. כשהרב שואל אותי מה עם הזיווג שלי נגמרות לי המילים, כאילו מלאך אלוהים עומד לידי".

אז מה באמת עם הזיווג, אני שואל. "הבחורות שאני מכיר הראש שלהן רק במועדונים, בילויים וסמים טובים. אין להן שבת בראש. ומה אני מחפש? בחורה, רווקה או גרושה, לא חסידית אבל שתדליק נרות, תשמור את השבת, את טהרת המשפחה וכשרות. מה כבר ביקשתי?".

מטוויטו ועד אברג'ל:
כך עבדה רשת האקסטזי הישראלית בניו יורק עד שהצליחו לעבוד עליה

את התרכובת הכימית MDMA רקחו לראשונה המייסדים של חברת הפרמקולוגיה הגרמנית Merck בשנת 1912. חלפו 50 שנה עד שגם אסכולת הפסיכאטריה של קליפורניה גילתה את הסממנים המענגים של התרכובת, שזלגה מהר מאוד מסדנאות התרפיה באוניברסיטת ברקלי לקומונות של הביטניקים, מסן פרנסיסקו ועד לוס אנג'לס.

רשויות החוק מיהרו להכניס את ה־MDMA לרשימת החומרים המסוכנים, ובמשך 15 שנה הן נאבקו בפרמקולוגים אשר נהגו לשנות את מרכיבי הגלולה ולהחזיר אותה למדפים כתרופה פסיכיאטרית שמרככת התמודדות רגשית עם מצבים קשים של פוסט־טראומה וסרטן סופני. בינתיים נהנה ה־MDMA מפריחה גדולה דווקא במועדונים של טקסס, שם הוא נמכר באופן חוקי וקיבל את השם המסחרי "אקסטזי". לצד תיאורים פסטורליים בעיתוני התקופה על תחושות המשתמשים ("מגע של קטיפה, סאונד של דייויד בואי וניחוח של שמפו") נרשמו גם תקלות שהסתיימו בחדרי מיון עם הפרעות בקצב הלב, התייבשות, הזיות, נזקים מוחיים וכמה מקרי מוות.

ב־1988 הצליחה הרשות האמריקאית למלחמה בסמים להעביר בקונגרס מהלך שהוציא מחוץ לחוק את ה־MDMA על נגזרותיו. מאז הפסיקו חברות התרופות לייצר את התרכובת, והיא נעלמה לחלוטין מהשוק האמריקאי – אבל לא להרבה זמן, שכן בתחילת שנות ה-90 התחילו לייצר את האקסטזי במעבדות פיראטיות בהולנד.

בראש הרשת הישראלית שהביאה לראשונה את האקסטזי מאירופה לארצות הברית עמדו שני עבריינים. האחד הוא המייסד, יהודה (ג'ודי) בן עטר, אימת העבריינים הישראלים בלוס אנג'לס, שבה התיישב מאז שנמלט מירושלים בגיל 18 עקב מעורבותו בשרשרת החיסולים של כנופיית הקטמונים בשנות ה־80. ב־1995 חבר אליו עודד טוויטו, עבריין חיפאי עם רקורד ישראלי של הריגה וסחר בהרואין. טוויטו נעצר ב־2001 בברצלונה והוסגר לאמריקאים עקב פנייה אישית של הנשיא ג'ורג' בוש (הבן) לראש ממשלת ספרד. שלוש שנים לאחר ההסגרה מת טוויטו מהתקף לב במהלך אימון גופני על מדרגות בית המעצר בניו יורק.

בשנים הראשונות, לפני שהפיגוע במגדלי התאומים יצר שינוי ברמות האבטחה בארצות הברית, כדורי האקסטזי נשלחו מאירופה באמצעות חברות שילוח בינלאומיות. לפי סטיב הייגר, גם הממונים על השינוע גילו יצירתיות: "קנינו למשל מפעל קטן לשוקולד בבלגיה, והיינו שולחים את הכדורים בתוך אריזות השוקולד. בהמשך פנינו לחברה לשיווק שוקולד בניו יורק ושילמנו להם כדי שיביאו לנו את השוקולד מבלגיה. מתוך 200 קופסאות, 50 היו מלאות באקסטזי. אחרי שקיבלנו את המשלוח היינו מפזרים קופסאות מלאות שוקולד בלגי ברחובות ניו יורק".

אחרי תפיסה ראשונה של שני ישראלים באוגוסט 1995 נחשפה שיטת המשלוחים, והרשת עברה לשירותי בלדרות. ב־98' נעצר גם סטיב הייגר, בעקבות מלכודת שטמנה לו סוחרת סמים בעסקה של 7,000 כדורים. "אייזיק הפקיד צ'ק בנקאי של מיליון דולר ושוחררתי בערבות", מסכם סטיב את העניין. "אנשים השתגעו, חשבו שדיברתי, אבל לא, יצאתי גבר. מי שחיזק אותי היה ג'ודי, שאחרי שבועיים חזר לזיין אצלי בדירה, ובעקבותיו בא גם טוויטו. גם אני חזרתי לשגרה שלי, העלמתי מהם 30 אלף כדורים שהשוטרים לא מצאו".

בלשי ה־DEA מצאו בטלפון הסלולרי של סטיב מספרים של כמה בלדריות ואנשי קשר, וכך העמיקו את החדירה לרשת הישראלית; סטיב מצידו חושב שהנפילה התחילה בגלל הביטחון המופרז של טוויטו. האמת נמצאת כנראה באמצע. "עודד היה בוס אגרסיבי מאוד, ואנשים החזיקו ממנו אל פאצ'ינו", אומר סטיב. "הוא גם היה גרידי, היה שולח חבילה מאירופה וממהר אחריה לניו יורק דרך מעבר גבול לא חוקי בקנדה רק כדי לאסוף את הכסף בעצמו. הרשת מכרה מיליוני כדורים, אבל הוא התעקש למכור מאחורי הגב לקליינטים שלו ולהרוויח עוד 10,000 דולר. הבעיה הכי גדולה שלו היתה התשוקה לקוקאין ולבחורות. טוויטו אהב להריח ולבלות עם החשפניות, שהיו גם בלדריות. בסוף נתפסה אחת הבחורות עם 150 אלף כדורים והעידה נגדו. היא ידעה לזהות אותו כי הוא בילה איתה. בהמשך זיהו אותו עוד בחורות שנתפסו. אם הוא לא היה מבלה איתן, הן לא היו יודעות שהוא הבוס".

ב־1999 יצא טוויטו מהתמונה בעקבות מצוד בינלאומי אחריו וסדרת מעצרים בצרפת ובספרד, עד שהוסגר לארצות הברית ב־2001. את מקומו תפס קוקי, וסטיב מספר שהכיר לו בלדרים מסוג חדש: בחורי ישיבות מברוקלין, חרדים עם תשוקה לכסף, בילויים ומוזיקת ראפ מז'אנר מתיסיהו. אלא שהמפה המודיעינית כבר נפרסה אז במלואה בפני חוקרי ה־DEA, וחברי הרשת נעצרו בזה אחר זה. בפברואר 2002 נעצרו בניו יורק וישראל, הייגר ואנשי הקשר למעבדות באמסטרדם, עד 2003 נעצרו גם קוקי וג'ודי.

"הישראלים חשדו שאני מדבר עם המשטרה. בפגישה מקרית עם ג'ודי במעצר אמרתי לו, 'ממני אל תדאג. מהקטן תדאג, מקוקי'. בסופו של דבר כולם עשו עסקאות טיעון. קוקי נשפט ל־17 שנה וג'ודי ל־20. כשהם שוחררו אחרי חמש שנים בלבד, האנשים הבכירים בארץ שפיקפקו בי נדהמו לשמוע שקוקי הפליל את ג'ודי – שבעצמו העיד נגד חי וקנין מפרשת האברג'לים, ודווקא הדוס האשכנזי יצא בסדר" (קוקי בתגובה: "הורשעתי רק במימון משלוחי סמים, ומעולם לא הפללתי אף אחד"; ג'ודי בתגובה: "העדות שלי לא הכניסה איש לבית סוהר").

בזמן שצוותי ה־DEA בניו יורק ובאירופה מוטטו את הרשת של טוויטו וג'ודי, צוותים נוספים החלו לעבוד על הרשת שלכאורה הפעיל אז מאירופה יצחק אברג'ל. אברג'ל עומד כעת למשפט על ניהול ארגון פשע, הברחת מיליוני כדורי אקסטזי לארצות הברית, ורצח עבריין ירושלמי שגנב משלוח אקסטזי שהעבירו אנשיו בהולנד לעבריינים חיפאים בלוס אנג'לס.

תגובות :

מלחמת הכנופיות  שלום.
על מלחמת הכנופיות בארץ דיברו מספיק.אבל יש אחת בארצות הברית-הכנופיה הירושלמית.הם עשו שמות באמריקה-עשו מה שרק רצו.<>וכשהתחילה המלחמה בינהם על שטחי סחר הסמים והזונות בניו-יורק בשנות ה-90.היה שם אחד שחיסל את רוב הכנופיה. זאת פרשה אחרת משל האחים אברג'ל לרשויות בארה"ב אסי-וחי ועקנין רצו להלבין כסף וככה התגלגלה הפרשה לכנופיה הירושלמית שבין היתר היה העבריין הירושלמי,משכונת קטמון בשם גבי בן הרוש. מכאן התחילו האזנות וכולם כמעט אכלו אותה!!!
יאיר שאולוף   www.shaulof.com     yair shaulof  יאיר שאולוף   (יום שני 20 פברואר 2012 – 13:23)  

יישר כוח  מאת יורם
15 באוקטובר 2011 בשעה 8:11 נהניתי מאוד מהכתבה ובכלל אני ועוד רבים כמוני! אפשר לומר קוראים מושבעים וקצת עצלנים להגיב בכל פעם. יישר כוח תמשיך ככה לעניין ולחשוף את הפרטים הקטנים שרק אנחנו המושבעים, שמכירים את כל הסיפורים, שמים לב אליהם. אמיר שאלה קטנה – האם יש באתר קאונטר שסופר כמה קראו כל כתבה?
יורם   (יום שני 20 פברואר 2012 – 14:40)

אמיר שרק תמשיך להפגיז סיפורי מתח ומצד שני לא להתפעל מעצמך ככה מובטח לנו שנהנה מכתבות טובות של כותב צנוע.
 3. 5 באוקטובר 2011 בשעה 21:33  מאת קורא מושבע של פוסטה