"ארגוני פשיעה יהודים בתוך הגטאות בזמן השואה הוא נושא שעד לאחרונה כמעט ולא נחקר לעומק", כך אומר לאתר "פוסטה" פרופ' מוטי זלקין, חוקר פשיעה יהודית מאוניברסיטת בן גוריון, בערב יום השואה 2020 (תש"ף).
"עם זאת, הפשיעה היהודית במזרח אירופה בכלל ובגטאות מוכרת ויש לה שורשים היסטוריים עמוקים. ארגוני הפשיעה היהודים היו ידועים היטב למשטרה הפולנית, הליטאית. לא היתה עיר במזרח אירופה שלא היה בה בורדל יהודי. משפחות פשע יהודיות עסקו גם בסחר נשים, חטיפה של נערות יהודיות והעברה שלהן אל מעבר לים, ממזרח אירופה אל המערב, בעיקר לניו יורק, בואנוס איירס ולונדון.
"כאשר היהודים הוכנסו לגטו קבוצות פשיעה של יהודים לא היו צריכות להמציא את עצמן, הן כבר היו קיימות. בגטו שררו תנאים בלתי אפשריים ואנשים חיפשו איך להתקיים ולשרוד. כמובן שכולם היו גונבים אוכל, מכל הבא ליד, מה שבדיעבד אי אפשר להחשיב כפשע. אבל, הזנות בגטו ורשה היתה למשל תופעה רווחת, כי היו נערות צעירות שלא היתה להן דרך להתקיים.
"בחברה היהודית היה תמיד אחוז גבוה של משפחות עניות, כאלה שמטבע הדברים היו מחפשות מקורות קיום, גם בדרכים לא נורמטיביות. ארגוני הפשיעה היהודים, או קבוצות הפשע המשפחתיות, עסקו בכל התחומים שארגוני פשיעה עוסקים עד היום: סחיטה, גניבה וזנות".
'אונטער וועלט'
התופעה של הפשע בעולם היהודי במזרח אירופה כמעט ולא נחקרה, ובטח שלא פורסמה בהרחבה. הסיבה לך פשוטה, לא היה נוח להתעסק בתופעה מהסוג שגם היום אמצעי התקשורת הגדולים מסתייגים ממנה גם כאשר הם נאלצים לדווח על פשעים ופושעים. אחרי השואה העולם היהודי התגונן והתמקד בהפצת זוועות השואה ותיאור נפלאות התקומה. רוב החוקרים בחרו לעסוק במחתרות ובאתוס הציוני, אבל חקירה של תופעת הפשע על ידי החוקרים היהודים הרבים שעסקו בתקופה היתה מגלה שהחברה היהודית לא היתה טהורה.
"יש לנו אינפורמציה על כך שארגוני פשיעה יהודים היו קיימים באירופה לפחות 140 שנה לפני השואה, ביידיש קראו להם 'אונטער וועלט', העולם התחתון", אומר פרופ' זלקין ומספר על מקרה מיתולוגי שזכור לו בהקשר של פשיעה יהודית בשנות השלושים: הסחיטה של גרשון סירוטה, אחד החזנים המפורסמים בוילנה.
"סירוטה הגיע יום אחד לביתו וראה שכל הרהיטים נעלמו. זמן קצר לאחר מכן הוא הוזמן לשיחה בבית קפה על ידי אנשים אלמונים. אז הוא פגש אנשים מארגון פשיעה יהודי מקומי שהציעו לו עסקה שהוא לא יכול היה לסרב לה. הם דרשו ממנו לקיים שלושה קונצרטים בבית הכנסת הגדול בוילנה באמצע השבוע ולא בשבת, כדי שאנשים יבואו עם כסף בכיסים, ואז בזמן הקונצרט הם כייסו את הקהל.
"לאחר הקונצרט השלישי, הבטיחו לסירוטה, אם הם יצליחו לכייס מספיק כסף הוא יקבל חזרה את רכושו. ואכן, לאחר שסירוטה חזר הביתה מהקונצרט השלישי הוא ראה שכל הרהיטים הוחזרו למקומם ועל השולחן הוא מצא מעטפה עם בונוס קטן".
פרופסור חוי דרייפוס, היסטוריונית של תקופת השואה מאוניברסיטת תל אביב ויד ושם, מספרת לאתר "פוסטה" כי אחרי הגירושים הגדולים מגטו ורשה בקיץ 1942 פעילות שוליים שלא היתה מקובלת בחברה היהודית כמו בתי ההימורים, שתיית אלכוהול וריקודים סלונים, הפכה לנרחבת הרבה יותר. "לאחר הגירוש הגדול התפשטה בגטו מתירנות מינית". טוענת פרופ' דרייפוס, "טוענת פרופ' דרייפוס, "בראשית האקציות הופסקו ההברחות, והמחסור הגדול הביא לתמותה מרעב בעצם ימי הגירוש. משהסתיים, לא רק שההברחות חודשו, אלא גם בגטו העזוב נותר רכוש רב שהקל על המצוקה החומרית".
פרופ' דרייפוס מספרת כי היו סוגים שונים של פושעים, בהם כאלו שהשתייכו עוד טרם המלחמה לעולם התחתון, וכאלו שהתדרדרו לחיי פשע – על הגדרתה המוגבלת בימי המלחמה – במאבק ההישרדות.
הרעב והזנות
אחד התחומים המרתקים שדווקא בו אפשר למצוא מעט מחקרים, ואף ספרות, תיאטרון וקולנוע, הוא ענף הפשיעה שהתפתח סביב העיסוק בזנות. לפי פרופסור זלקין, לאחר האקציה היהודית הגדולה (הגירוש למחנות ההשמדה) התפתחה בגטאות מאחור סוג של מתירנות ופריצות בגטו. "משפחות התפרקו ואנשים הבינו שאין סיכוי גבוה לצאת בחיים מהמצב, אז הם נקטו בשיטה של 'אכול ושתה כי מחר נמות'. אנשים חיפשו לקיים יותר יחסי מין והבורדלים קיבלו תאוצה, היו גם הימורים".
פרופסור דרייפוס מדגישה, כי "חלק גדול מהנשים שעסקו בזנות בגטו ורשה לא עסקו לפני כן בזנות, הן התחילו לעסוק בכך רק לאחר שהוכנסו לגטו. היו גם זונות רחוב וגם זונות שעבדו בבתי בושת בהם ביקרו אנשים אמידים יותר מהגטו".
עליזה ויטיס היא ניצולת גטו ורשה, מאחרונות חברי המחתרת היהודית שנותרו בחיים. היום היא בת 92, אז היא היתה נערה בת 15 שעסקה בהברחות, בעיקר נשק.
"היו המון זונות בגטו, הזנות היתה תופעה רחבה", היא משחזרת בשיחה עם "פוסטה" על הנושא הכאוב. "היו אנשים שלא היה להם מה לאכול, אז נשים מבית טוב שלא היתה להן פרנסה פשוט הלכו לעבוד בזנות".
סוג אחר של פשיעה בו עסקו אנשי העולם התחתון היה הברחות. "לאור כמויות המזון הנמוכות שהקציבו הגרמנים ליהודים, כ-80 אחוז מהאוכל שנצרך בגטו ורשה היה מוברח", אומרת פרופסור דרייפוס. "בעקבות מצוקת הרעב הגדולה התפתחה הערכה כלפי מבריחי המזון, אבל בו בזמן גם התקיימה ביקורת כלפי מבריחים יהודים שהעדיפו להבריח מוצרי יוקרה כמו בשר ואלכוהול".
ויטיס מציינת כי אנשים שלמו הרבה מאוד שוחד תמורת הברחות. "כאן נכנסים ארגוני הפשיעה, אנשי העולם התחתון בגטו עסקו בעיקר בהברחת אוכל מהאזור הארי לתוך הגטו. הם לא היו האנשים הרעים, ולא עשו רע ליהודים, כי האוכל שנתנו לנו הגרמנים לא היה מספיק ולא ניתן היה להתקיים ללא ההברחות".
ענף פשיעה נוסף בגטו שהיה קשור בבהלה למזון היה חטיפות, או שוד במונחים של החוק היום. "היה ידוע שמי שהולך עם מזון גלוי ברחובות הגטו יחטפו לו אותו", אומרת ויטיס.
הבונקר והבורדל
ורד בר סמך, אוצרת המוזיאון של קיבוץ יד מרדכי, מלמדת בשיחה עם אתר "פוסטה" כי המפקדה או הבונקר של הארגון היהודי הלוחם הידוע מגטו ורשה, שבראשו עמד מרדכי אנילביץ, מילה 18 (רחוב 18), התמקמה במרתף שהיה שייך לארגון פשע יהודי אשר פעל בוורשה עוד לפני הגירושים.
"המקום הזה שימש בין היתר גם כבית בושת", היא אומרת, "לקראת הגירוש הגדול בשנת 1942 ארגוני הפשיעה התחילו להקים בונקרים גדולים בתוך הגטו. הבונקר המרכזי נבנה על חורבות בניין שנהרס בהפצצות. מי שהנהיג את ארגון הפשיעה בגטו היה אדם בשם שמואל איסר, שהקים את בונקר מילה 18. על שמואל איסר לא ידוע הרבה, אבל הוא תואר כבריון שכנראה היה פושע לפני המלחמה.
"בינואר 1942, כאשר הגרמנים נכנסו לגטו והחלו לגרש יהודים, מרדכי אנליביץ הגיע יחד עם אנשים נוספים לכיכר בה הם היו אמורים להיאסף מגורשים. הם החלו לירות בגרמנים ולברוח משם, והאדם היחיד ששרד מאותו אירוע היה אנילביץ עצמו, שברח בין סמטאות הגטו. אחד האנשים מצא אותו מחוץ לבונקר של מילה 18, והכניס אותו לשם.
"אנשי אנשי העולם התחתון הזמינו את המחתרת לפעול מתוך הבונקר ושיתפו פעולה עם אנילביץ והמחתרת היהודית. לכן אותו בונקר הפך להיות מזוהה עם המחתרת. אנשי העולם התחתון בגטו קיבלו בזרועות פתוחות את לוחמי המחתרת, הם ראו בהם יהודים גיבורים עם נשק, הדבר עורר בהם רגשות חמים".
מרדכי אנילביץ היה ונותר הגיבור של עליזה ויטיס, "היו לו יחסי אנוש מצוינים עם כולם, כולל פולנים ואנשי העולם התחתון".
פרופ' דרייפוס מספרת כי בסופו של דבר כמעט כל אנשי העולם התחתון לא שרדו את המרד. הבונקר חוסל לאחר שהגרמנים צרו עליו במסגרת דיכוי מרד גטו ורשה וללא קשר להיותו מסתור של אנשי העולם התחתון. הם זיהו את הפתחים וזרקו לתוכם נרות עשן כדי שאנשים ייצאו החוצה. יש כאלו שמתו בגלל העשן, מעטים הצליחו לברוח אבל אלו שהסגירו את עצמם לגרמנים נורו מיד. "אנשי העולם התחתון בגטו היו חלק מהציבור היהודי שנאחז בגטו על אף ההוראות הגרמניות וככאלו הם תרמו למרד", מסכמת פרופסור דרייפוס, "הם אולי היו פושעים בזמנים הנורמליים אך בוודאי לא נתפסו כגורם עוין לציבור היהודי בשואה, בניגוד למשתפי פעולה לדוגמה. לטענה שגם הם היו צריכים להיות מונצחים אפשר כמובן להסכים, אבל מנגד ישנם עוד הרבה מאוד אנשים שהיו חלק ממרד גטו ורשה ולא זכו להנצחה".
המשטרה היהודית
מצוקות הקיום הביאו גם למקרי רצח ספורים בגטו. בנוסף התרחשו מקרים של חיסול משתפי פעולה יהודיים שסייעו לגרמנים. "אנשי המחתרת ניסו לרצוח – ולפעמים גם הצליחו – בכירים ביודנרט או אנשי משטרה יהודית שנתפסו כמי שסייעו לגרמנים באקציות. כך למשל חוסל יעקב לייקין סגן מפקד המשטרה היהודית", מציינת פרופסור דרייפוס. "המשטרה היהודית בגטו ורשה – בעיקר אחרי הגירוש הגדול – נתפסה כעוינת באופן ממשי לציבור היהודי וכשלילית יותר מכל גורם פלילי".
ויטיס אומרת כי הנושא של המשטרה היהודית בגטו הוא אחד הנושאים הרגישים שנותרו עד היום במחלוקת. "גטו ורשה היה גדול ואכלס כחצי מיליון איש, כי הגרמנים דחפו פנימה את כל היהודים מהעיירות הסמוכות. היתה צפיפות עצומה ולכן היה צריך מישהו שינהל את העניינים. תחילה אנשי המשטרה היהודית לא נתפסו כרעים, כי היה צריך להקים משטרה, אז עוד היה לשוטרים היהודים תפקיד הגון. למשטרה היהודית התנדבו בנים של המשפחות הכי טובות ועשירות בגטו, לא ידעו אז שצפוי גירוש למחנות השמדה. לא היה אינטרנט ולא היה פייסבוק", אומרת ויטיס בצחוק מריר.
לטענתה, בזמן הגירושים (האקציות), "השוטרים היהודים היו הראשונים שהוציאו יהודים מהמחבואים שלהם וסייעו לגרש אותם. הם לא היו חייבים לעשות את זה, אלא להשאיר את המלאכה לגרמנים עצמם.
"בהמשך, השוטרים היהודים לקחו הרבה שוחד ואף התעשרו מהשוחד שקיבלו עבור ההברחות דרך הפרצות בגדר של הגטו. גם השוטרים הפולנים לקחו שוחד, רק הגרמנים לא לקחו שוחד".
ויטיס מציינת כי אנשי המחתרת היהודית דרשו לפעמים מהמבריחים כסף, סוג של פרוטקשן. "אלו שהתעשרו בגטו מהברחות היו צריכים לתת כסף למחתרת כדי שיהיה אפשר לקנות נשק. מי שלא תרם היה נחטף והיו מבקשים עבורו כופר. לדעתי זה לא היה פשע. היינו במצב שבו המטרה קידשה את כל האמצעים. המטרה היתה לעשות מרד גדול, כי ידענו שזה הסוף של כולנו. היה חבר מחתרת בשם דוד נובודבורסקי שהצליח לברוח מטרבלינקה ברכבת. למרות שנובודבורסקי יכול היה להציל את עצמו הוא בחר לחזור לגטו ולספר לכולנו מה מתרחש בטרבלינקה. לכן ידענו שאין לנו מה להפסיד, ואז אני נמלטתי מהגטו יחד עם חברות, כי אמרו לנו שמישהו צריך להישאר בחיים ולספר את הסיפור".
"מתירנות מינית" שנוצרה אחרי פירוק הגטו:היא תוצאה של פוסט טראומה של אנשים שהיו כלואים בתנאי תת אנוש וריסקו להם את כל המוסקמות שהם גדלו וחונכו עליהם..
והגיוני שכל הגבולות שלהם השתבשו בדרך,ויקח תקופה להתאזן חזרה ולהשתלב בסביבה נורמלית!
לגבי זנות וארגוני פשע יהודים-ארגוני פשע יהודים תמיד עסקו בכסף ותמיד היו עשירים בכל מקום בכל זמן-וכסף זה כוח
וענף הזנות מרושת על אבטחה-אז הזונות פונות לסמכות/ארגון המקומי לקבל אבטחה-במקרה בזמנו בפולין היהודים היו סמכות..
אף פעם לא היה עניין לפשע יהודי בזנות,ועד היום אין!ואפשר לראות שבארץ היהודים הם האחוז הכי קטן שמתעסק בזנות מתוך המכלול-וזאת עובדה!
רוב האנשים שאני מכיר יעדיפו זנות מאשר לתת לילדים שלהם לרעוב..
ואין לזה שום קשר ליהודים,או ליהדות..
באגסי סיגל,מאיר לאנסקי,סאלבטור לוציאנו כולם יהודים-בחיית ראבק חסר פשע יהודי מרשים שצריך ללכלך על היהודים בגטו ולהמציא להם דפוסים בשביל כתבה?