ב-2020, עם תחילתו של סגר הקורונה הראשון, צבי ונועה שיסל החלו ליצור סרט מהארכיון הפרטי שלהם: יצירות שנגנזו וסרטים ביתיים שצולמו במשך עשרות שנים, והם נחשפים כעת לראשונה בסרט האחרון של צבי שיסל.
כבר מהשוט הראשון של הסרט שזכה לשם "צבי אומר – שיסל ואיינשטיין", לא קשה לנחש שהסרט התיעודי המרגש, המצחיק עד דמעות והצובט חזק בלב, יהפוך מיד עם שידורו לסרט פולחן קלאסי. מוזמנים לצפות בסוף הכתבה בטריילר מהסרט שמופיע ביוטיוב, אבל לפני שנדבר על האוצרות הגנוזים שנחשפו לאור לראשונה בעקבות הסרט, נתעכב על כמה אייטמים פליליים בהם היה מעורב שיסל בתחילת שנות ה-70, עליהם הוא מדבר בסרט חופשי חופשי, בלי לטשטש עקבות וראיות.
ההסתבכות הראשונה שלו עם המשטרה הייתה ביוני 1971, בצריף המיתולוגי של אביגדור צברי. "אני הייתי בין העצורים", מספר שיסל למוני מושונוב בערוב ימיו ולא מפסיק לצחוק (ולהצחיק). "זה קרה כשנסענו לחפש את להקת 'הבמה החשמלית' בירושלים. חזרנו חזרה והייתה משטרה בצריף של אביגדור. עצרו אותם על כמה סיגריות. הם התחילו לחפש גם בתוך האוטו שלי ולא מצאו שומדבר. עד שפתאום שוטר אחד מצא את הסיגריה המסריחה הזאת, אז הוא צעק: 'יש'!!!. עצרו את אורי (זוהר), אריק (איינשטיין), אלונה (איינשטיין), שהייתה בחודש הרביעי להריונה עם יסמין, ואני. היה איתנו אחד, מנולו, שהיה הכי מומחה בבתי סוהר. בדרך הוא ביקש מהשוטר לעצור, קנה עוף בגריל, נייר טואלט וחוט. כשזרקו אותנו בתא, הוא לקח את הנייר טואלט, קשר אותו עם החוט לסורגים, שיהיה לו עוד. שיהיה (צחוק היסטרי של שיסל ומושונוב). כולנו היינו באותו תא. קיבלנו שמיכות עם סקביאס (מחלת עור וגרדת שנגרמת מקרציות. א"ש)".
ההסתבכות השנייה של שיסל עם החוק הייתה ב-1972, קצת פחות משנה אחרי המעצר הראשון. זה קרה אחרי הופעת הבכורה של המופע "יש כיסוי" עם אריק איינשטיין, להקת "אחרית הימים" ודורי בן זאב, שחנך את האולם של צוותא באבן גבירול. "אחרי ההופעה פיזרתי את המשתתפים", מספר שיסל. "קצת אחרי שהורדתי את קלפטר ברחוב הירקון, שמעתי קריאה ברמקול: 'צביקה, תעמוד בצד'!!!. נעמדה לידנו קורטינה של הבולשת. ירדו ממנה ארבעה בלשים. הם עשו חיפוש בשברולט הצהובה שלי ומצאו חתיכת חשיש. לקחו אותנו לאבו כביר, שם בילינו את הלילה בתא אחד: בן זאב, אלי מגן ("סולן 'אחרית הימים' ונגן הפילהרמונית, שלעולם לא עישן אפילו סיגריה"), שמיילך (שמוליק בורנשטיין ז"ל) ואני. נורא דאגתי, כי זאת הייתה הפעם השנייה שעצרו אותי תוך זמן קצר, ופחדתי מעונש מאסר.
"למזלי המשטרה הסכימה, שבתמורה לביטול התיק הפלילי שלי, אפיק סרט עבור הרשות למלחמה בסמים. כך נולד הסרט 'ג'ימי היפה' (1973). חיפשתי גיבור לסרט שלי במקומות של הנרקומנים. זה היה מזעזע. כשמצאתי את ג'ימי, ידעתי מיד שהוא הגיבור שלי. הוא קרא לעצמו ג'יימס דין. הוא באמת נראה כמו שחקן קולנוע. השיר 'ילדים של החיים' שכתב והלחין שלום חנוך במיוחד לסרט, הפך אחרי זה לשלאגר ענק. (שורה אחת מהשיר הידוע השתנתה בסרט: "ורק המחט מביאה לפחד קץ" – כהמשך ל"והרופא כבר מדבר על סוף הדרך"). בעקבות הסרט ג'ימי השתקם ולנו סגרו את התיק במשטרה".
ממרחק הזמן, על רקע פעילותו היצירתית והאמנותית של שיסל במהלך 54 שנות יצירה, שני המעצרים שלו ושל החבורה, נראים כמו שני פסיקים זניחים על ציר הזמן. יש מצב שהם אפילו מוסיפים הילה מגניבה וחידתית מעל כל חבורת היוצרים הגאונית, שנחשבה בזמנו בעיני הממסד לחבורת פריקים מרדנית, שדבק בה הדימוי של "חשישניקים". ממרחק הזמן אין ויכוח שהם היו פורצי דרך והקדימו את זמנם בעשרות שנים.
רקוויאם לעולם הישן
ועכשיו לסרט עצמו – קפסולה נדירה של זמן, מעל הזמן, המספידה את הזמן הרחוק, כשהכול היה ירוק, ואנשים היו עוצרים, אומרים שלום לך. הסרט, שנוצר הודות לקורונה אפשר לשיסל ואשתו להגשים חלום שנתקע בצנרת הרבה שנים. ככה זה כשהעולם נעצר, אבל לא החלומות. לאורך כל הסרט המגניב הזה מספר שיסל בקולו את סיפור חייו הפתלתל, העקלקל, הרב-גוני והרב-ענייני, כשברקע נשקף גם סיפורה של המדינה, סיפורה של תל אביב, וסיפורה של החבורה אשר נכנסה למיתולוגיה המקומית תחת שם המותג: "חבורת לול".
חבורה חד-פעמית שהפריטה את התרבות הישראלית מכל הממלכתיות המלאכותית, והפכה אותה לנגישה, שימושית וניתנת למישוש. חבורה שיצרה סביבה בועה אסקפיסטית, תל אביבית במהותה, שאפשרה לה לברוח מכל מכאוביה ושריטותיה של המדינה הזאת, ולהמריא על כנפי רוח החופש.
עמוד התווך של הסרט לכל אורכו ורוחבו, ניצב על החברות האמיצה, ההדוקה וארוכת השנים בין שיסל לאיינשטיין, "היינו צמודים אחד לשני מהבוקר עד הלילה".
לפני זה הוא מתעכב על ילדותו הקסומה על גדות הירקון והמעבר לחוף שרתון, "הייתי שוכב שעות במים";
השתתפותו כנגן טובה בתזמורת הפועל תל אביב ובמצעדי 1 במאי, "היום אנשים לא יודעים בכלל שיש דבר כזה 1 במאי";
ההיכרות הראשונה בגיל 16 עם אביגדור צברי והצריף המיתולוגי;
החסקה שבה חתר 5 ק"מ עד ספינת "קול השלום" של אייבי נתן, "אין כבר אנשים כאלה היום";
הדיסקוטק שפתח במימון אביגדור צברי וסגר באותו לילה;
שירותו בלהקת חיל השריון, שבה זכה לסולו אחד, "מותק, אולי אתה רוצה בייבי סיטר" מתוך השלאגר "לילה ראשון בלי אמא";
הצעד הראשון לתוך השואו ביזנס בהצגה "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ" (1968), שהיה שלאגר.
הגורל שהשתנה בחזרות להצגה, שם פגש לראשונה בחייו, לגמרי במקרה, את אורי זוהר, בדיוק כשהזריק לאפו טיפות אף. "מה זה"? שאל זוהר, "תראה לי", ביקש זוהר שחשב שזה משהו יותר מעניין מטיפות אף. היכרות שיצרה חברות עמוקה והובילה לשיתוף פעולה מקצועי שנמשך המון שנים, "הכול בזכות הטיפות אף". וכמובן, ההיכרות הראשונה עם אריק איינשטיין, כשחברו פופיק שאל אותו אם הוא רוצה להכיר את אריק איינשטיין. "בטח", אמר שיסל. "איינשטיין לא היה בבית", מספר שיסל, "אבל אלונה אשתו ארחה אותנו יפה מאד. אריק הגיע יותר מאוחר והעברנו לילה מצחיק במיוחד. היינו במצב רוח מעולה. היה בינינו קליק מידי. כשעמדתי ללכת, הוא שאל אותי מה אני עושה מחר בצהריים. כלום, אמרתי. למחרת נפגשנו במסעדת "קליפורניה" ומאז ועד מותו לא נפרדנו".
קצרה היריעה להכיל את כל הסיפורים, הסרטים, תוכניות הטלוויזיה, התקליטים, השירים, הקטעים, הרעות החייכנית והצוהלת ועוד ועוד, הנפרשים כמו במטה קסם ב"צבי אומר – שיסל ואיינשטיין".
על סיפור אחד מבין עשרות הסיפורים שרצים בסרט, אי אפשר לדלג. זה קרה ב-1990, כששיסל ואיינשטיין עשו ביקור בית בצריף המיתולוגי של צברי, בעקבות ידיעה שהתפרסמה בעיתון שהולכים להרוס לצברי את הקיוסק – המיתולוגי בזכות עצמו. צברי, שהזמן עשה בו שמות, בקושי הזיז את עצמו. איינשטיין צעק לו מהשער: "ויגדר", וצברי ענה מהצריף בקול חלוש: "עצמותיי רופפות". כשאיינשטיין נכנס לצריף נשמע בסאונד "להיות אדם" של זוהר ארגוב.
איינשטיין, מתברר, גם היה חולה על ארגוב, והתחיל להתנועע כלולב לצלילי "לא יכול אדם לדעת ולא לחזות". איך שנגמר השיר, דיבר איינשטיין למצלמה של שיסל, שתיעדה כל פיפס באירוע הספונטני: "יש פה התפוצצויות של נוסטלגיה: הצריף, מציצים, זוהר ארגוב זכרונו לברכה".
היתרון היחסי הברור שמעניק לסרט מקום של כבוד בפנתיאון התרבות הישראלית, הוא כל הקטעים הביתיים, והצילומים של מאחורי הקלעים, שיסל הקפיד לתעד באובססיביות כל השנים. הוא ידע בזמן אמת שהוא מחזיק ביד מכרה זהב. ואכן הקטעים היותר מגניבים בסרט הם שלו ושל איינשטיין משלל אירועים פינתיים לאורך עשרות שנים: מ"אתה זוכר שנסענו לאילת", עד לקלטת הילדים "כמו גדולים" וקלטת המבוגרים "כבלים". תוסיפו לזה את כל מה שאתם רק מדמיינים מסדרת התוכניות "לול", "שבלול", "מציצים" ועוד ועוד ("זאת הייתה תקופה נהדרת"), ותקבלו ארוחה קולנועית עתירת פרוטאינים מושלמת, עם כל המנות האפשריות, כולל כל הקינוחים שבעולם. כמו שצחקתי מ"צבי אומר – שיסל ואיינשטיין", לא בכיתי שנים.
"הבן אדם אחרי גיל 70 ראח'את על הבסטה (הלכה לו הבסטה). הוא נהיה פארש", הצהיר איינשטיין ב-2009 למצלמה של שיסל.
"צחוק צחוק", פולט שיסל כשפניו למצלמה.
"אבל הוא באמת הלך. אני עדין בשוק. דיברנו בלילה בטלפון ולמחרת בערב הוא מת!! מאז שאריק איננו, אני כבר לא אותו בן אדם. אני אפילו כבר לא צוחק כמו פעם. השתניתי. גם תל אביב השתנתה. כל העולם השתנה. היום אני כבר יודע שהדבר הקבוע היחיד הוא שהכול משתנה כל הזמן. אז אני הולך עם זה".
בדיוק ברגע הזה, 65 דקות לתוך הסרט, הוא נעצר ובפריים מופיעה כתובית על פריים כחול: "כשבועיים אחרי שהגענו לנקודה זו בסרט צבי הלך לעולמו".
סרט חייו של שיסל נגמר לקראת סוף הסרט שיצר עם אשתו על חייו. בן 75 היה במותו. יהי זכרו וצחוקו ברוכים לעולם ועד.
צפו בטריילר מתוך "צבי אומר – שיסל ואיינשטיין". ראשון, 29.5, 21:15, HOT8
