רמת השחיקה בפרקליטות גבוהה מאוד. 20 אחוז מהעובדים חושבים על פרישה לעתים קרובות ואף קרובות מאוד, ועוד 24 אחוז חושבים על זה מדי פעם. רבע מהתובעים הפליליים חווים תחושת איום על בטחונם האישי בצורת איומים פיזיים או מילוליים. גורם לחץ משמעותי אחר שהפרקליטים מדווחים עליו הוא תחושת עול כבד שמלווה בחשש מטעויות מקצועיות ומביקורת ציבורית.
ממצאים מדהימים אלה עולים מסקר שהזמינה הנהלת הפרקליטות מפרופ' שרון טוקר מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב. פרופ' טוקר התבקשה למפות את גורמי הלחץ והשחיקה לקראת כנס של הדרג הניהולי בפרקליטות שנקרא בשם המשעשע "שוברים שחיקה". על הסקר, שהוא חלק ממחקר מקיף יותר, השיבו 700 פרקליטים.
פרופ' טוקר סיכמה את ממצאיה בכך שרמת השחיקה בפרקליטות, באופן השוואתי ואבסולוטי, גבוהה מאד ומעידה על כך שהעובדים חווים תשישות רבה. פרקליטים רבים חשים שהלחץ פוגע בבריאותם: 32 אחוז מהתובעים אמרו שזוהי תחושתם לעתים קרובות ו-37 אחוז חוששים לבריאותם מדי פעם.
גורמי הלחץ המובילים עליהם מדווחים הפרקליטים הם תחושת דחיפות מתמדת וחוסר זמן; תחושה שיש "יותר מדי על הראש", מספר תיקים רב מדי; חוסר איזון בין הבית לעבודה וגלישה מתמדת של העבודה לחיים הפרטיים; אין סוף בירוקרטיה; וקושי נפשי ובעיקר כובד האחריות והחשש מהשלכות – "טעות שלי יכולה לגרום נזק משמעותי לתיק או לפרקליטות". פרקליטים אמרו במסגרת המחקר, כי הם עייפים מהמתח של היותם "חשופים כל הזמן לביקורת ציבורית או מערכתית" ומהזהירות המתמדת שמחייבת אותם.
בקרב העוסקים בתחום הפלילי קיים חשש גם לבטחון האישי: 24 אחוז מהתובעים הפליליים דיווחו על תחושת איום והמספר זינק ל-70 אחוז דווקא בקרב אנשי המחלקה לחקירות שוטרים – חוקרים ואנשי מודיעין החשופים לדבריהם לאיומים מוסווים. "שחיקה מוגדרת כמצב בו העובד חווה תשישות רגשית, פיזית וקוגנטיבית", כתבה פרופ' טוקר, ומנגד ציינה לטובה כ"גורמי החוסן" בארגון את תחושת העצמאות ותחושת הפרקליטים כי המערכת תומכת.
פרקליטה בכירה תיארה ל"פוסטה" את גורמי התסכול היומיומיים. "השחיקה המטורפת היא לאתר עדים; השחיקה היא של אכזבה מעד. עד שאתה מוצא את העד, מכין אותו והוא מסכים לבוא לבית המשפט – כשהוא מגיע, הוא מאכזב אותך. העד לא מעיד כמו שהעיד במשטרה וזה גומר פרקליט. אתה בונה תיק; במשך השנים אתה לומד איך 'לצפות' את העדים אבל גם כשאתה יודע מה לצפות, זה גומר אותך, והרבה פעמים מפתיע אותך גם עד שחשבת שיהיה בסדר והוא מתחיל להתגלגל לך על שולחן העדים. זה שוחק ברמות מטורפות".
"הרבה יותר קשה היום מפעם", אומרת הפרקליטה הוותיקה. "היו פחות הסדרי טיעון והופענו יותר בבית המשפט. הייתי מופיעה ארבעה ימים בשבוע בהוכחות, וזה המון, אבל הכל היה יותר פשוט. היתה פחות משפטנות, פחות תקשורת, התיקים היו פחות גדולים. היום, חומר החקירה לא נגמר, והבקשות לחומר החקירה אינסופיות עם כמות הראיות שאפשר להפיק. המעבדה הזו והמעבדה ההיא, וחוות דעת סוציאלית והתיק הפסיכולוגי. כל תיק הוא מלחמה.
"בתחילת הדרך שלי היה מגיע תיק מהמשטרה – חמישה עדים, עשרה עדים. פעם תיק רצח היה שני קלסרים. היום עד שאתה מגיע לתחילת התיק – מיליון בקשות מהסנגורים ו'לא קיבלתי את החומר הזה, ולא קיבלתי את הצו ההוא'. אתה רק מתחיל לדון בתיק ואתה כבר תשוש. שלא לדבר על תיקי ענק. תחשוב מה תובע צריך היום לזקק. אותו דבר נכון גם על השופטים, בגלל זה גם השופטים קורסים".
"השיטה שיצרו כאן היתה טובה לתקופה שהתיקים היו קטנים", אומרת הפרקליטה. "היום הגולם קם על יוצרו, ובסוף כל האחריות היא על הפרקליט. יש לך כמות אדירה של האזנות סתר, של מחקרי תקשורת, ואתה צריך לעשות את הסינתזה. האם יש פה ראיה? האם יש ראיית הגנה? האם יש ראיה שמפילה לך את התיק? זה דוקטורטים. בעצם, כל תיק הרבה יותר מדוקטורט, והאחריות! הכל על התובע שסינכרן את הכל וסינתז את הכל ולא פיספס איזו שיחה, איזה איכון, איזה מחקר תקשורת, שפלוני דיבר עם אלמוני. אתה מבין מה אדם צריך לעבור? זה מטורף" (מילה שחוזרת אינספור פעמים בשיחה).
המצב עד כדי כך שאנשים אומרים 'בשביל מה אני צריך את זה בכלל'?
הפרקליטה: "אנשים מרגישים שליחות (בתרגום חופשי – מזדהים עם העבודה, ז"ק). יש להם הרבה עניין והרבה אדרנלין. אנשים גם צריכים להתפרנס. גם סנגורים נשחקים, אבל אני חושבת שיש עליהם פחות אחריות ממה ש'יושבת' על הפרקליט שמגיש כתב אישום ומחריב לבן אדם את החיים… לסנגוריה גם יש הרבה זמן. לפרקליט יש זמן מוגבל. אם יש לך נאשם במעצר – זמנך קצוב. יש הצהרת תובע – צריך להגיש כתב אישום. אתה עובד מסביב לשעון, אין לך יום ואין לך לילה. זה שוחק וגומר את הבן אדם. זה מאוד קשה".
התגמול הולם לכובד המעמסה?
"הדשא של השכן תמיד ירוק יותר. נכון שיש קבוצה של סנגורים שעושים הרבה מאוד כסף, זו ליגת העל, אבל הרבה מאוד סנגורים כמו אלה שעובדים עם הסנגוריה הציבורית, הם לא אנשים עשירים. יש אצלנו כמה תובעים שאין ספק שאם היו בחוץ, היו אנשים הרבה יותר עשירים אבל צריך לשים את הדברים בפרופורציה. לא כל אחד שייצא מכאן יהיה מיליונר.
"יש פה גם יתרון שלא צריך לגבות שכר טרחה – כסנגור אתה לא תמיד מקבל שכר טרחה, ואתה מחכה ומאיימים עליך ולוחצים עליך. זה לא קל להיות סנגור. הרבה פעמים הם עושים לנו צרות ואני לא אוהבת אותם", אומרת הפרקליטה, "אבל אני לא מקנאה בהם. לא פשוט גם שם". מצד שני, היא אומרת, "סנגור שעושה תיק אחד גדול, יכול לנוח. אצלנו זה מרוץ שלא נגמר".
