כחצי שנה לאחר שהוגש כתב אישום נגד שלושה תושבי הפזורה על עסקה של הברחת שבעה אקדחים, בית משפט העליון הורה לשלוח את אחד הנאשמים לקבלת תסקיר לקראת בחינת אפשרות לשחרורו.
בחודש ספטמבר שעבר הוגש לבית משפט המחוזי כתב אישום נגד עבד אלקשחר (43), יאסר אלטוחי (26) ופריד דלדול (27) מהפזורה הבדואית בנגב – שהחליטו לסחור בנשק. על פי האישום, ב-22 באוגוסט, לאחר תיאום, הגיעו שניים מהם למקום מפגש סמוך לחוות סברסים בקרבת כביש 204, בין דימונה לירוחם, ומסרו שם שק ובו שבעה אקדחים לנאשם אחר בפרשה – עיזאת טראבין (24). כתב האישום מייחס לנאשמים סחר בנשק ועבירות נוספות, כל אחד לפי חלקו.
מכתב האישום עלה כי כוחות יחידת מגן של המשטרה שנערכו מבעוד מועד, פרסו מחסום דוקרנים ופנסי משטרה מהבהבים במטרה לעצור את עיזאת. כשהבחין במחסום משטרתי, נטען, הוא פרץ את מחסום הדוקרנים, זרק את השק עם הנשקים מחלון הנהג והמשיך בבריחה לעבר שטח סמוך. בהמשך, נטען, הוא נטש את רכבו ובניסיון להימלט רגלית נכנס לתוך מבנה, שם נעצר על ידי כוחות המשטרה. בשלב מאוחר יותר נעצרו הנאשמים האחרים.
לצד כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים נגד הנאשמים. ב-17 באוקטובר, התקיים דיון בעניינם בשאלת קיומן של ראיות לכאורה. במהלך הדיון, טען אלטוחי לחולשתה של התשתית הראייתית נגדו, ובהמשךהגיש בקשה להוספת טיעון בכתב ביחס לתשתית הראייתית נגדו.
אלטוחי, המיוצג על ידי עורכות הדין בת אל חיים יואל ואליז קסנטיני, טען כי לא ניתן לבסס קיומן של ראיות לכאורה למעצר עד תום ההליכים על ראיה בודדת של זיהוי קול, זיהוי שבוצע על ידי שוטר. עוד נטען, כי נפל פגם מהותי בזיהוי הקולי, שכן הזיהוי בוצע על ידי שוטר ולא במעבדה מקצועית, וכי איכות השיחה נמוכה ביותר.
ב-19 בינואר, הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע על מעצרם עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בחר לחלק את האירוע לשלושה שלבים:
השלב הראשון, הקשר בין אלקשחר ואלטוחי לבין סוחר הנשק הירדני, לפני העסקה. מדובר בשיחה בין אלקשחר לסוחר הנשק הירדני, שבה השניים תכננו את מכירת הנשק לדלדול.
השלב השני, שלב תכנון העסקה. מדובר בשיחה בין אלקשחר לבין אלטוחי ממנה ניתן ללמוד כיצד תכננו השניים את אופן ביצוע העסקה, ובכלל כך את בדיקת השטח מבעוד מועד; הנחת הנשקים במקום מבלי לפגוש ברוכש, דלדול; והשימוש בטלפון חדש, שבאמצעותו ישוחחו עם הרוכש. עוד בעניין זה הפנה בית המשפט המחוזי לשיחות שהתקיימו בין אלקשחר לדלדול, במסגרתן נעשו ניסיונות לתאם את פגישת מסירת הנשקים.
השלב השלישי, שלב הוצאת העסקה אל הפועל. מדובר בשיחה שבה מסביר אלקשחר לדלדול על מקום ביצוע העסקה, וכן על שיחה שבה נשמע אלטוחי משוחח עם הסוחר הירדני בנוגע לכמות הנשקים. עוד נלמד מהאזנות הסתר וממחקרי התקשורת, כי הנאשמים עשו שימוש במילות קוד לכלי הנשק, ולאחר איסוף הנשקים על ידי עיזאת טראבין, ניסו הנאשמים להתקשר אליו מהטלפון הנייד של אלטוחי.
שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, השופט אבו טהה, קבע כי הפרקליטות "הניחה תשתית ראייתית לכאורית מספקת, אשר יש בה כדי לבסס אפשרות סבירה להרשעת כל הנאשמים. תשתית זו נסמכה בעיקרה על האזנות הסתר שבוצעו לשיחות בין הנאשמים ובינם לבין הסוחר הירדני, אשר מלמדות כי התקיים לכאורה קשר משולש ביום ביצוע העסקה. ביחס לאלטוחי נקבע כי מהאזנות הסתר עולה שהוא נטל חלק פעיל בביצוע העסקה, הן בשלב הראשון של הקשר עם הסוחר הירדני הן בשלב השני של תכנון המכירה. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי אלטוחי היה בקשר טלפוני עם הרוכש גלדול, לפני העסקה".
בית משפט המחוזי ציין כי שמו של אלטוחי זוהה בשיחות, והשופט אבו טהה אף קבע כי ראיית זיהוי קולו "אינה עומדת לבדה שכן תוכן הדברים כפי שעולה מהשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר תואם במידה רבה את הממצאים האחרים – כמו האקדחים, שעת איסוף הנשקים, הודעות של הנאשם טראבין ביחס לאופן ביצוע העסקה ומחקרי תקשורת".
"זיהוי קול בדיעבד לאחר שמונה ימים"
הסנגוריות ערערו לעליון וטענו כי התשתית הראייתית מבוססת על ראיה יחידה של זיהוי קול אשר בוצע על ידי שוטר, בדיעבד, שמונה ימים מהאירוע, חוקר בתחנה הקליט את אלטוחי בשיחת חולין אשר שימשה בסיס להשוואת הקול אשר נשמע בהאזנות הסתר. בהקשר זה טענו הסנגוריות, כי בחוות הדעת של המשטרה לא ניתן ההסבר הנדרש על הסימנים המזהים של הקול המיוחס לאלטוחי, ומהי רמת הוודאות שבזיהוי, הסנגוריות טענו כי לא ניתן הסבר מדוע נמנעה היחידה החוקרת מעריכת בדיקות קולות במעבדה מקצועית, כנדרש וכנהוג, ומדוע לא נערך מסדר זיהוי קולות.
עוד נטען, כי איכות הקול בשיחת הבסיס ירודה מאוד ומעוררת תמיהות ביחס לאפשרות לערוך זיהוי מקצועי בכלל, ובטח חובבני כפי שהיה במקרה הזה.
עוד הלינה ההגנה כי בית משפט המחוזי ביסס את החלטתו על תוכן השיחות, אבל התוכן אינו מהווה ראיה נוספת, גם אם היה ראיה שנובעת מתוך הזיהוי הקולי.
לנוכח כל מחדלי החקירה, ונוכח עברו הפלילי הנקי של הנאשם אלטוחי וגילו הצעיר, עתרה ההגנה לשחררו.
הפרקליטות מנגד טענה כי הזיהוי הקולי בוצע על ידי שוטרים שמכירים את קולו ומכאן שמדובר בזיהוי מהימן יותר מאשר בדיקה אשר נערכת במעבדה לזיהוי קולות.
עוד נטען כי תוכן השיחות מתיישב עם השתלשלות האירועים שאירעו בפועל, ומכאן גם עם מעורבותו של אלטוחי במעשים שמיוחסים לו.
השופט שאול שוחט מבית המשפט העליון, ששמע את טענות הצדדים, הגיע למסקנה כי יש לקבל את הערר של הסנגוריות במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, לצורך הזמנת תסקיר מבחן על אלטוחי ובחינת חלופת מעצר.
על פי השופט, הוצגו בפניו שתי ראיות עיקריות הקושרות את אלטוחי למיוחס לו: הזיהוי הקולי על ידי שוטר וכן הכחשה רפה שלו במהלך חקירתו בדבר היכרותו עם הטלפון הנייד שנקשר לעבירות. ביחס לזיהוי הקולי, קבע השופט כי התשתית הראייתית אינה גבוהה. ביחס לראיה השנייה, ציין השופט כי אין באמירות מהוססות ולא נהירות של נאשם כדי לקשור את הטלפון אליו ברף הראייתי הנדרש.
עוד ציין השופט ביחס לזיהוי שמו של אלטוחי בחלק מהשיחות, כי "השם שנאמר בשיחות הללו הוא שם פרטי בלבד (יאסר), ואין בכך לגבש ודאות של ממש ביחס לזהותו של הנאשם".
אשר לטענה, לפיה תוכן הדברים כפי שעלו מהשיחות תאם את הממצאים שנמצאו בשטח, "כל אלה", סבר השופט, "נובעים מהשיחות להן האזינה המשטרה – הזיהוי הקולי מנותק מהן וייחוסם ליאסר אלטוחי מבוסס על ההנחה, כי יאסר הוא הדובר בשיחות אלה – הנחה שלא הוכחה ברף הראייתי הנדרש".
בסיכומם של דברים, קבע השופט כפי שטענו שתי הסנגוריות: "לא נערך מסדר זיהוי קולות, לא נערכה בדיקה של הקולות במעבדה מקצועית, קביעתו של השוטר שערך את ההשוואה בין הקולות לא הוסברה ולא נומקה, לא הונחה תשתית ראייתית בדבר היכרות לאורך זמן עם קולו של אלטוחי שהיה בה כדי לתת משקל עודף דווקא לזיהוי על ידי השוטר, וכן האפשרות לקשור אותו לאחד מהטלפונים שמהם בוצעו השיחות לוקה בחסר".
לאור כל אלו, עניינו הוחזר, כאמור, לבית המשפט המחוזי לצורך הזמנת תסקיר ובחינת חלופת מעצר בהתאם לחוות הדעת שתתקבל.
