בית המשפט העליון קיבל חלקית את ערעורו של ד', שהואשם במסכת התעללות קשה בשבע נשותיו וב-17 ילדיו. השופטים זיכו אותו אמנם מעבירת אינוס של אחת הנשים, אולם השאירו את מרבית ההרשעות, כולל הסעיף הנדיר של החזקה בתנאי עבדות, אישום שאפילו גואל רצון לא הורשע בו.
גם הערעור של עוזרו נדחה על ידי בית המשפט העליון.
ד', כיום בן 63, ביצע את המעשים בהם הורשע בין השנים 2001 עד למעצרו ביום ארבעה ביולי 2011. מכתב האישום שהוגש באוגוסט 2011 עולה מסכת קשה של אלימות פיזית, נפשית ומינית, הכל בכסות דתית, שכן ד' נמנה על קבוצת חסידי הרב ישראל אודסר, מרבני חסידות ברסלב. במהלך השנים חי ד' תחת קורת גג אחת עם שבע נשים ו-17 ילדים, רובם ילדיו הביולוגיים, והאחרים הם ילדי נשותיו. כתב האישום מפרט עונשים גופניים חריגים, התעללות על מנת להשפיל ולבזות, וכן עבירות מין. ד' הכחיש לכל אורך הדרך את העבירות המיוחסות לו.
לפי פסיקת בית משפט המחוזי, ד' הציג את עצמו ממשיך דרכו של הרב אודסר, ניכס לעצמו סגולות מיוחדות, לרבות כוחות ריפוי, הרחיק את הנשים ממשפחות המקור שלהן, וניצל את הכריזמה שלו על מנת להשתלט עליהן לחלוטין, תוך כדי הטלת פחד. עם הזמן, נקבע בפסק הדין, הוא הכפיף את הנשים וילדיהן לגחמותיו בדרכי אלימות השפלה, סחיטה ואיומים, וניהל מערך ענישה משפיל ומבזה, שכונה בפי בני הבית – דין.
עוד נקבע, כי ד' השית על הנשים והילדים עונשים קשים ומשפילים, מנע מהם אוכל, התיר להם לצרוך לחם ומים בלבד לתקופה קצובה שנקבעה על פי שיקול דעתו, ונהג לבצע בנשותיו ובנותיו עבירות מין, כולל מעשי סדום, כאות לשליטה שלו בהן. כמה ממעשיו היו אכזריים במיוחד, נקבע, הוא אילץ נשים ללקק צואה, החזיק את ראשן באסלה, שלח אותן לקבץ נדבות, ואסר על כל בני הבית ללמוד ולקבל שירותים רפואיים מגורמי רפואה מוסמכים.
על יסוד כל אלה הורשע ד' בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשים מגונים, בנסיבות מחמירות, מעשי סדום, סחיטה בכוח, מעשים מגונים כלפי קטין במשפחה, התעללות בקטין חסר ישע, ובעבירות נוספות, שהמרכזית בהן היא כאמור החזקה בתנאי עבדות.
צוות ההגנה של ד', עו"ד סוזי עוזסיני-ארנייה, עו"ד ערן זמר ממשרדה ועו"ד רלי אבישר–רווה הכחישו שהוא ביצע חלק גדול מהמעשים בהם הורשע, וממילא אין מקום להרשיעו בעבירת העבדות שכן הנשים באו והלכו כרצונן, ואין חולק שהנשים לא הוחזקו בכוח.
באוגוסט 2013 הורשע ד' על ידי בית המשפט המחוזי, והוטלו עליו 26 שנות מאסר, ופיצוי של 100 אלף שקלים שיחולקו בין ארבעה מהמתלוננים. ההרשעה הנדירה בסעיף החזקה בתנאי עבדות נומקה על ידי בית המשפט בכך שמעשיו מבטאים "שליטה ממשית בחייו של אדם", וכי מדובר בפגיעה בלתי אנושית בזכויות האדם הבסיסיות של הקורבנות, ואין להם כל קשר למאפייני משפחה פטריארכלית מסורתית, כטענת ההגנה.
הסנגוריות הגישו ערעור לבית משפט העליון בטענה כי הפרשנות של בית משפט המחוזי בעניין סעיף ההחזקה בתנאי עבדות מהווה למעשה פסיקה תקדימית שמרחיבה את תחום השליטה המנטלית, בין היתר מאחר והנשים באו והלכו כרצונן, ואין חולק על כך שהן לא הוחזקו בכוח. לפי הערעור, על בית המשפט היה להקיש מהזיכוי של גואל רצון מעבירה זו.
בערעור, השופטים יורם דנציגר, נעם סולברג ואורי שוהם השאירו על כנה את החלטת המחוזי וכדי להמחיש את הבעייתיות ערכו ניתוח של החוק המקביל במדינות אחרות, בין היתר על בסיס אמנות בינלאומיות בנושא. עבדות, הבהירו, לא חייבת לחול רק במקרים של עובדים זרים ונשים מוחלשות, אלא גם בנסיבות נוספות, למשל במסגרת פעילות בכת או מקום בו אוכלוסיות מוחלשות נשלטות על ידי מנהיג כריזמטי, וחירותן נשללת.
במסגרת פסק הדין ביקרו השופטים גם את אי ההרשעה של גואל רצון בסעיף זה. "בתיק רצון, פרשנות בית משפט המחוזי למונח 'עבדות' אינה נאמנה לתכלית החקיקה. הפרשנות המוצעת מצמצמת באורח קיצוני את אפשרות תחולתה של עבירת העבדות. רוצה לומר, כי רק מקום בו יוכח כי המחזיק הפעיל כלפי קורבנות זכויות קנייניות ניתן יהיה להרשיעו בעבירה. זאת, גם במקום בו אין ספק כי הוא שלט שליטה ממשית בחיי הקורבנות או שלל את חירותם, על מנת שיספקו לו עבודה או שירותים מסוימים. פרשנות זו עשויה להוביל לחוסר צדק של ממש…". השופטים ציינו למעשה, כי לו היה מוגש להם ערעור על הזיכוי של רצון מסעיף זה הם היו מרשיעים אותו גם בהחזקה בתנאי עבדות.
הרכב השופטים המשיך ומנה עוד ועוד טיעונים להרשעה, ולבסוף קבע כי "לא נפל פגם בהרשעתו של המערער בעבירת ההחזקה בתנאי עבדות. זאת, גם אם הקורבנות הסכימו לחיות בנסיבות החיים החריגות או היתה בידם אפשרות פיזית לעזוב את המערער".
לאחר שמסרו את החלטתם בנוגע לנאשמים, התפנה הרכב השופטים לדחות גם את העתירה הנגדית המסורתית שהגישה מנגד התביעה, על קולת העונש. "אינני סבור כי בנסיבות העניין יש להחמיר בעונש, שכן גם אם העונש נוטה לקולה, אין מדובר לטעמי בסטייה קיצונית מרמת הענישה הראויה", פסק השופט שוהם, שכתב את ההחלטה בערעור, ואליו הצטרפו השופטים סולברג ודנציגר.
דחיית הערעור הפתיעה מאוד את צוות ההגנה. "פסק הדין התקבל לא מכבר, וטרם למדנו אותו לעומקו", נמסר בהודעה לעיתונות. "אנו מופתעות עדיין מכך שבית משפט העליון אישר הרשעה בעבירה של החזקה בתנאי עבדות, אשר מהווה מדרון חלקלק. בפסיקה הבינלאומית אין אף מקרה דומה בו הורשע אדם בעבירה זו בנסיבות דומות. סברנו שההרשעה חוטאת לתכליתו ומטרתו של החוק, ומפקיעה את אוטונומיית הנשים, אשר על אף חריגות דרך חייהן, עומדות איתנות לאורך שנים ארוכות. מדובר בדרך חיים אותה בחרו מרצון, וזוהי התערבות בוטה בזכויותיהן, תוך ביטול עמדתן ורצונן. מדובר בתיק מורכב ביותר, וראינו את מארג הראיות והמחדלים בצורה שונה מהפרשנות שניתנה להם על ידי בית המשפט העליון. נשקול אפשרות להגיש בקשה לדיון בהרכב מורחב לאור תקדימיות ההחלטה".
