הזכיינות של בעל תחנת טוטו ולוטו ביישוב פורדיס נשללו, לאחר שקצין משטרה בכיר במחוז חוף ופרקליט במחוז חיפה פנו למפעל הפיס ולמועצה להסדר ההימורים בספורט, וביקשו שישללו את זכיונו של הבעלים, רפאת מרעי, להפעיל את התחנה.
רפ"ק אבי שפירו, ראש מחלק ההונאה המחוזי, שהיה באותה ראש משרד חקירות במשטרת זכרון יעקב, כתב למפעל הפיס ולטוטו, כי על פי מידע מודיעיני שבידי המשטרה, בבית העסק מתנהלים הימורים לא חוקיים במכונות מזל, בחדר פנימי צמוד שהכניסה אליו היא מתחנת הטוטו-לוטו ותחת קורת גג אחת. רפ"ק שפירו טען כי את מתחם מכונות ההימורים הפעיל אמנם אחיו של הזכיין, אך קבע באותה הנשימה כי הזכיין שותף לכך: "רפאת עושה קופה של עשרות אלפי שקלים כל לילה ולהרבה אנשים נהרסו המשפחות. כמו כן, המקום משמש מקום ריכוז לעבריינים".
הפרקליט עו"ד ריצ'רד סאלח מצוות האכיפה הכלכלית בפרקליטות מחוז חיפה הצטרף ליוזמת הקצין, ושלח בעקבותיו מכתב גיבוי השב על הטענות בפני הנמענים שהשתכנעו. הזכיינות של מרעי לעסקי הימורים חוקיים נלקחו ממנו במשך שנתיים, והושבו לו רק אחרי שעתר לבג"ץ, ולאחר שהתברר כי לא הוגש כתב אישום והתיק נגדו (כמו גם נגד אחיו) נסגר מחוסר ראיות, למרות תפיסת המכונות וחילוטן. גם המשטרה חזרה בה והודיעה כי אינה מתנגדת לחידוש פעילות העסק.
עכשיו, עמדה על הפרק סוגייה משפטית מעניינת, בעקבות תביעה שהגיש הזכיין רפאת מרעי לפיצויי לשון הרע מהמדינה, עקב פניית המשטרה והפרקליטות אל מפעל הפיס והטוטו, והעבריינות שייחסו לו במכתב, עם אחריות על תחנת הימורים לא חוקית שמעולם לא הוכחה. מרעי תבע גם בנזיקין, ודרש פיצויים על השבתת עסקו. כפי שפורסם בפוסטה, בעוד תביעת הנזיקין נדחתה – תביעת לשון הרע התקבלה בערכאה הראשונה. בית משפט השלום בתל אביב פסק כי המדינה תפצה אותו ב-35 אלף שקל בתוספת הוצאות משפט.
השופט אביים ברקאי קבע כי פניית משטרה או פרקליטות למפעל הפיס ולטוטו, ושיתופם ב"מידע מודיעיני" כדי שיפעלו כנגד זכיין הנה "פעולה ללא סמכות". השופט ברקאי קבע: "לא ניתן לפעול בדרך מכפישה אלא במסגרת תפקידי וסמכויות המשטרה. אילו רצתה המשטרה לסגור את בית העסק באופן חוקי, היה עליה לנהוג בדרך של הוצאת צווים מנהליים, לאחר שימוע ובכפוף לחוק – וככל שהדבר לא אפשרי להימנע מכך", הוסיף השופט. "מפעל הפיס אינו רשות אוכפת וכך גם לא המועצה להסדר הימורים בספורט… משטרת ישראל והפרקליטות חרגו ונטלו לעצמם חירות לפנות באמירות מכפישות מבלי שנוהל הליך משפטי".
המדינה הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וטענה כי מכתבי הקצין והפרקליט לטוטו ולמפעל הפיס, הם "פרסומים מוגנים" מתביעת לשון הרע. זאת לפי ההגנה בסעיף 13(9) לחוק, הפורסת חיסיון על "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת לכך". מנגד, גם התובע רפאת מרעי הגיש ערעור, באמצעות עו"ד גיורא אלדן, על הפיצויים הנמוכים שנפסקו לו.
דעות שלושת השופטים בהרכב נחלקו לאחר שמיעת הערעורים. סגנית נשיא בית המשפט המחוזי, השופטת יהודית שבח, צידדה בקביעות בית משפט השלום, ולא זו בלבד שקבעה כי המשטרה והפרקליטות פגעו בשמו הטוב של הזכיין ללא בסיס – אלא סברה שיש להכפיל את הפיצויים להם הוא זכאי.
לדברי השופטת שבח, חסינות מוחלטת למכתבי קצין המשטרה והפרקליט "מוצדקת אך ורק כאשר מדובר בפרסום שחייב להיעשות על פי דין. אלא שלא הופנינו לכל הוראה חוקית, ממנה ניתן להסיק כי משטרת ישראל היתה חייבת להודיע למפעל הפיס ולמועצה להסדר הימורים בספורט על החשדות שנתגלו. סמכות פיקוח מעין זו… שיתוף ישיר של גורמים חיצוניים בידיעות המגיעות לידיה… לא ניתנה למשטרה, הגם שניתנו לה כלים משמעותיים יותר, כמו למשל צו הפסקה או צו סגירה מינהלי לפי חוק רישוי עסקים, שהיא העדיפה, מסיבותיה, לא לעשות בהם שימוש", הוסיפה השופטת.
יתרה מכך, הוסיפה: המשטרה לא הוכיחה כי על הפרסומים חלה הגנת אמת, משהם נסמכו על מידעים מודיעיניים לכאורה כמו "רפאת עושה קופה של עשרות אלפי שקלים כל לילה", אשר מעולם לא הוכחו בהליך משפטי. "לו דעתי היתה נשמעת היינו דוחים את ערעור המדינה, מקבלים את ערעור רפאת, מכפילים את הפיצוי שנפסק לזכותו, ומזכים אותו בהחזר אגרה ובהוצאות משפט", כתבה השופטת שבח.
מנגד התייצב השופט יונה אטדגי בעמדה הפוכה. לדבריו, מפקודת המשטרה, הקובעת כי משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ולא רק בגילויין – עולה כי למשטרה היתה סמכות טבעית להתריע, כפי שעשתה, על בסיס מידעים שבידיה, והעובדה כי אכן נתפסו מכונות מזל בחדר צמוד לעסק. "בנסיבות אלה, לדעתי, המשטרה לא זו בלבד שהיא היתה רשאית לפנות למפעל הפיס ולמועצה להסדר ההימורים בספורט, על מנת שישקלו את המשך הזיכיון של רפאת, אלא אף היתה חייבת לעשות כן, בהיותה מופקדת על מניעת עבירות ועל שמירת הסדר הציבורי", כתב השופט אטדגי. בניגוד לשופטת שבח, סבור השופט כי חלה הגנת סעיף 13 (9) על "פרסום בהיתר של רשות מוסמכת".
המחלוקת הוכרעה על ידי החברה השלישית בהרכב, השופטת שלומית יעקובוביץ. זו הסתפקה במשפט אחד בן 15 מילים, כמעט כלאחר יד, בניגוד לעמדות המנומקות של חבריה – וציינה כי היא מצטרפת לעמדת השופט אטדגי "בדבר תחולת ההגנה המוחלטת" לפרסומים – מבלי לספק נימוק לתמיכה בעמדה זו, או להתנגדותה לנימוקי השופטת שבח. פסק הדין נחתם ברוב של שני שופטים לעומת אחת, שהכריעו בעד קבלת ערעור המדינה וחיובו של מרעי בהוצאות של 20 אלף שקל, לאחר פרסום עמדותיהם המנוגדות של שני שופטים, ועמדה לקונית של שופטת ההרכב השלישית שהטתה את הכף.
