כמו בתוכנית "שירים ושערים" התקשרו השבוע אסירים מכל בתי הסוהר כדי לעדכן ולהתעדכן על פרטי העימות של בג"צ עם הפרקליטות ושב"ס בנושא "פסק דין שטח המחיה" של שופט בית משפט העליון הפורש אלייקים רובינשטיין, עליו דיווחנו כאן בהרחבה בשבוע שעבר.
אסיר אחד מכלא שאטה התקשר ביום השרב הראשון, דוגמית לעוד קיץ לוהט הצפוי להם שם מאחורי החומות בצפון עמק יזרעאל, וביקש את מספר פסק הדין המקורי של השופט רובינשטיין. הוא מתכוון להגיש עתירה בכתב ידו על מצוקת המחייה במתקן הידוע לשמצה הזה. לא יועילו המאמצים לתייג את שמו כבית סוהר שיטה, הוא אכן אינו ראוי עוד למגורי בני אדם, ומוטב שיהפוך כבר למוזיאון תולדות הכליאה בישראל.
אסיר אחר מכלא רימונים החדש יחסית מתקשר שלוש פעמים בשבוע כדי לדעת אם יש התפתחויות בנוגע לתכולת השחרור המינהלי, כי אמא שלו חישבה ומצאה שאם אכן יכפילו את תקופת השחרור המינהלי הרי שכבר בפסח הזה הוא יהיה אצלה בבית, ולא רק בראש השנה. היה לי צר לאכזב אותם.
אסיר אחר, מפורסם יותר, לא מפסיק לנתח יחד עם חבריו לאגף את סיכויי המדינה לנצח גם בקרב האבוד הזה, ובמיוחד את רצינות הכוונות של השופטים להטיב פעם אחת עם האסירים חסרי התקווה בכלא הישראלי. הוא וחבריו עוברים כל יום על כל העיתונים ונצמדים למקלטי הטלוויזיה, מטרטרים עיתונאים ועורכי דין מהאגודה לזכויות האזרח והמרכז האקדמי רמת גן, העותרים אשר נכחו בדיון הנדיר שנערך השבוע בבית משפט העליון.
מידע אונליין על כך שהשופטים ממש נוזפים בנציגי המדינה הגיע אל מאחורי הסורגים ללא וואטסאפ ופייסבוק, רק מכוח האנרגיה של האסירים ושלוחיהם – הסוהרים באגפים ועורכי הדין בבית המשפט. אפילו ציטוטים היו בפיהם עוד לפני שפורסמו באתרי האינטרנט הזריזים ביותר. "השופטים אומרים להם ש'תוך שבוע תגישו לנו תוכנית שתראה לנו כיצד אתם מגיעים לסטנדרד של שלושה מטר לאסיר'", אמר לי אחד האסירים הנחשבים שויתר על ארוחת הערב שלו מרוב התרגשות, בשעה שאני סעדתי את ליבי בניחותא בפלאפל של אכרם ופותנא מהאח הגדול ברחוב שנקין. "שמעתי שהם ממש יורדים עליהם", הוא התלהב, "השופטים אמרו להם שיפתחו את מתקן חולות לאסירים פליליים, שיחזרו לתוכנית המעצרים ההמוניים למתנגדי ההתנתקות של הנציב הקודם יעקב גנות, אנא עארף, שיתנו חנינות לקראת יום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל".
בזמן שהוספתי טחינה לפיתה אמרתי לו בנונשאלנט שנראה לי כי מדובר בדמיון מפותח של אסירים מיואשים – שבג"צ יאמר דברים כאלה לנציגי הפרקליטות? לא האמנתי, אבל מתברר שכל מילה היתה בסלע.
מעיון בפרוטוקול התברר מהר מאוד כי השופטים, חנן מלצר, ניל הנדל ואורי שוהם, השמרן מכולם, ממש גערו בנציג המדינה, עו"ד רן רוזנברג המייצג את שרת המשפטים, את השר לביטחון הפנים ואת נציבת שב"ס. "הממשלה עשתה מאמצים להביא תוכנית שתקל את המצב", ניסה עו"ד רוזנברג להפיס את דעתם של השופטים, אבל שרבב משפט מקומם בג"צ קלאסי, על כך שעיקר הצפיפות היא בקרב האסירים הבטחוניים. "כדי לקיים את פסק הדין כלשונו ועל מועדיו המדויקים המדינה אמורה להורות על שחרור אסירים", והיא איננה מעוניינת לעשות כן, ניתן היה להבין מהמשך המשפט של נציג המדינה אשר זוכה בדרך כלל לקשב רב באולמות בג"צ. לא הפעם.
לעזרתו התייצב ראש מטה שב"ס, גונדר אילן מלכה. "לפני שנתיים הגעתי לשב"ס מהצבא, הייתי מפקד גבעתי", הוא אמר בנסיון להרשים את השופטים. "מרגע שקיבלנו את פסק הדין היה צריך ללמוד אותו ולקיים סוג של חשיבה לגבי התוכנית הטובה ביותר, גם לגבי לוחות הזמנים, הועלו רעיונות… אני בטוח שבית המשפט לא רוצה לראות 2000 אסירים משתחררים או יורדים למחנה בקציעות".
"אדוני, פסק דין זו לא המלצה", סתם את הגולל אב בית הדין השופט מלצר, "תעשו שיעורי בית ותחזרו אלינו עד 27 במרס עם תוכנית מפורטת ולוחות זמנים צפופים לעמידה בפעימה הראשונה… נוכח העיכוב יכללו בתשובה שיפורים בתנאי האסירים, הסדרת שירותים מתוקנים ושיפור ההיגיינה והניקיון בתאים".
כך, עם אמירה מהדהדת מהסוג שבדרך כלל מטיחים בתורני מטבח ושירותים בטירונות, אפרופו גבעתי ושב"ס, חזר גונדר מלכה למפקדה במתחם כלא רמלה. "הפסדנו בעתירה, אבל הרווחנו 2.8 מיליארד שקל", מתנחמים בשב"ס וממתינים בלחץ לפתרונות יצירתיים של המשבר בלשכת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט.
איילת שקד מזועזעת
בניגוד לשב"ס, פרוטוקול הבג"צ לא שידר שופטים לחיצים אלא מלחיצים, הם חזרו ודרשו מפרקליטות המדינה ושב"ס פתרונות יצירתיים מיידיים, כאלה שלא מסתתרים מאחורי חובות חקיקה ארוכות ומסורבלות. השופטים לא רוצים לשמוע יותר מחשבות על שינוי חוק להארכת השחרור המינהלי, לא דיבורים על שינוי חוק הארכת עבודות שירות כחלופת מאסר, וגם לא שאיפות לתיקון חוק הארכת סמכות נציבות שב"ס לשחרור מוקדם בשליש, משישה חודשים לשנה.
את הפתרונות האלה השופטים דורשים לקדם עד סוף השנה. מה שנדרש משב"ס לעשות כעת זה להכשיר מתקני כליאה ארעיים במבנים המסריחים של מתקן חולות הנטוש או באוהלים. מה שעשו בתחילת שנות התשעים מאחורי כלא שש בעתלית לנוכח ריבוי האסירים עקב מגפת הסמים הקשים, אלא שבהיעדר תנאים הולמים יצרו שם פשוט מאורת סמים ענקית.
הפרקליטות תיאלץ להגדיל בעל כורחה את מכסת החנינות, להורות לתובעים להתפשר בוועדות השחרורים על קיצורי מאסרים בתנאי שיקום סבירים, ולהציע בבתי המשפט ענישה אלטרנטיבית של מאסרים על תנאי ועבודות שירות. בית משפט העליון יצטרך מצידו להעביר לשופטים דלמטה מסר של פסיקות והלכות ברוח הרפורמה שהכתיב השופט הפורש רובינשטיין. למשל, שלא חייבים לשלוח לשנת מאסר בפועל סטודנט צעיר עולה חדש שמכר מריחואנה במרכז הבינתחומי, ויש עוד מאות צעירים ומבוגרים כמוהו שהתביעה לוחצת והשופטים שולחים לכלא.
פחות מ-20 אחוז מהאסירים זוכים לקיצור מאסר בוועדות השחרורים, חשפה כאן בשבוע שעבר הרשות לשיקום האסיר. בשב"ס טוענים כי מדובר בנתון אמת מדהים אך הם אינם אחראים לו. לטענתם, הפרקליטות והמשטרה מנהלות ביד רמה את העניינים בוועדות השחרורים, ואפילו כאשר מתקבלת החלטה על שחרור מוקדם של אסיר מערערים עליה, ובתי המשפט נעתרים.
בשב"ס מפתחים כמה פתרונות עצמאיים שיסייעו להתקרב ליעדים המיידיים של בג"צ. למשל, דחיית מועדי תחילת ריצוי העונש לעבריינים מורשעים שנשפטו למאסר, עד יעבור זעם. צעד נוסף הוא הפסקת קבלת עצורים לבתי מעצר מסויימים, שעליהם יכריזו כי עברו את המכסות שנקבעו על ידי בג"צ, מה שיותיר למשטרה את ההחלטות את מי עוצרים ובאיזה מספרים.
הביקורת של שב"ס על הפרקליטות והמשטרה מתמקדת במדיניות מעצרי הימים ועד תום ההליכים, אשר יוצרים צוואר בקבוק במתקני כליאה. כך למשל, לשב"ס יש תקנים ל-750 נאשמים באיזוק אלקטרוני, אבל בפועל הם מנצלים רק 500 תקנים, מאחר והפרקליטות מתעקשת על מעצרים עד תום הליכים.
במאמר שפרסם מנהל מחלקת הביקורת בשב"ס, גונדר משנה דניאל חי עזרא, הוא חושף נתונים מדהימים על "מתקפת המעצרים" של המשטרה ש-16 אחוזים בלבד מהם מסתיימים בכתבי אישום. בסופו של דבר הוא מראה כיצד למרות דיווחים על ירידה בשיעורי הפשיעה, נרשם גידול בכמות המעצרים. אנשי שב"ס הציגו את הנתונים לשרת המשפטים איילת שקד, שהביעה זעזוע בעיקר מכמות המעצרים המיותרים, ואת התשובות היא תדרוש מראשי הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה. אלה נתפסים במשרד המשפטים כאנשי מקצוע טובים, אבל כמנהלים פחות טובים.
מנכ"לית משרד המשפטים, עו"ד אמי פלמור, התבטאה לאחרונה בעניין הזה ואמרה, "אם הגיעו למסקנה שמבקשים מאסרים רבים וארוכים מדי, אז מערכת האכיפה צריכה לעשות משהו בעניין. שימוש מוגזם בסמכוית מעצרים גורם בראש וראשונה פגיעה בזכויות אדם, אבל הוא גם מעמיס על מערכת הכליאה ועל הסנגוריה הציבורית".
פלמור, שבתפקידה הקודם כראש מחלקת חנינות במשרד המשפטים הכירה מקרוב את האסירים הקשים ביותר, כתבה בעבר דו"ח על תפישת העולם שמונעת קיצור מאסרים בוועדות השחרורים. "שחרור אסיר לא ברישיון זה כישלון של המדינה והחברה", קבעה פלמור, והסבירה כי אסיר שמשתחרר ללא תוכנית שיקום מפוקחת יחזור לכלא בסבירות גבוהה ביותר. המסקנה שלה היתה ש"חייבים להשקיע בהכנה של אסירים לוועדות השליש כדי להעלות ב-15 אחוז לפחות את אחוז הזכאים לשחרור מוקדם בכפוף לתוכנית שיקום קפדנית".
פחות פשע יותר מעצרים
במאמר של גנ"מ עזרא, שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת "צוהר לבית הסוהר" בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן, הוא סוקר את מקורות סמכות המעצר, מאז הפקודה המנדטורית שהתירה לשוטרים לעצור חשוד ל-48 שעות, ולשופט להאריך את מעצרו ב-15 ימים ללא נימוקים או קריטריונים מוגדרים.
בשנות השבעים, סמוך למהפך הפוליטי הגדול הראשון, החלה להישמע זעקה חברתית גדולה על התנאים הקשים מבחינת הזהות המזרחית של האסירים, הקלות הבלתי נסבלת של המעצרים, המתקנים, הצפיפות, האלימות, האטימות. הזעקה קיבלה ביטוי עם יצירות מופת בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, אבל לא זכתה למענה ממסדי הולם, עד למהפכה החוקתית שהוביל השופט אהרון ברק עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (1992).
ברוח המהפכה החוקתית, מתאר עזרא, ובעקבות דו"חות של האגודה לזכויות האזרח ושל משרד מבקר המדינה, קידם שר המשפטים לשעבר דוד ליבאי את חוק המעצרים החדש (1996), שקיצר את סמכות המשטרה לעצור חשוד ל-24 שעות בלבד, וחייב שופטי מעצרים לנמק את החלטות המעצר שלהם על בסיס קריטריונים שנקבעו בחוק (שיבוש, מסוכנות, צורכי חקירה). "נתונים אמפיריים הציגו תמונה מדאיגה של שימוש רחב מדי בסמכויות המעצר וחוסר בקרה מספקת של בית המשפט", כותב עזרא, "בפרוטוקול דברי הכנסת ניתן ללמוד שהחוק החדש נועד לתת מענה לנתונים בנוגע לקלות הבלתי נסבלת של המעצר".
עזרא מדגיש כי החוק החדש הטיל על בתי המשפט את האחריות להפעיל פיקוח הדוק ויעיל על שימוש המשטרה בסמכויות המעצר: "הנחת העבודה היתה שהפיקוח השיפוטי יביא לצמצום השימוש בסמכות המעצר ולקיצור משך המעצרים. על בתי המשפט הוטל להוביל שינוי בתפיסה המשפטית והחברתית ביחס לנקודת האיזון שבין האינטרס לקיים חקירה אפקטיבית לבין הגנה על זכות הפרט לחירות… אולם, המציאות מלמדת, שמספר המעצרים בישראל רק הלך וגאה מאז חקיקת חוק המעצרים".
חומר למחשבה גם לשופטי בית משפט העליון, אומר עזרא, "לרשות השופטת, לא פחות מאשר למשטרה, אחריות לתמונה העגומה הנחשפת מניתוח סוגיית המעצרים הפליליים… אם משימת הפיקוח של הרשות השופטת היתה נעשית באופן אקטיבי, אפקטיבי ורציף, המעצרים הפליליים היו נעשים במינון נכון יותר, באופן מושכל ולפי תכלית ראויה".
בשורה של גרפים המבוססים על נתונים של משטרת ישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משרד מבקר המדינה ועוד, מצביע עזרא על ירידה דרמטית במספר המעצרים עקב חוק המעצרים החדש. אולם בשנים הבאות דומה כי העקרונות הנעלים נזנחו והחלה להירשם עלייה מתונה במעצרים, שהלכה והתגברה לכדי 50 אחוז בין השנים 2003 עד 2015. (ראה עמוד 7 במצגת המצורפת).
"בין השנים 2012 עד 2015 ניתן לזהות עלייה דרמטית במספר העצורים עד תום ההליכים המשפטיים", מציין עזרא. "הסבר לעלייה זו נעוץ ביישומה של תוכנית ה"מפנה" אותה הגה מפכ"ל המשטרה דאז, יוחנן דנינו…. המשתנה המרכזי אשר על פיו נבחנה האפקטיביות של תפקוד תחנות המשטרה היה מדד מעצרי תום הליכים… מעת הפעלת התוכנית ויישומה עלה באופן דרמטי היקף המעצרים עד תום ההליכים – מ-8,367 בשנת 2011 ערב הפעלת התוכנית, ועד 14,647 מעצרים בשנת 2014, שנת השיא ביישומה, עליה של 75 אחוז". (ראה עמוד 9 במצגת המצורפת).
כאמור, מסקנת המאמר של גנ"מ עזרא מצביעה על יחס הפוך בין מספר המעצרים העולה לבין שיעור הפשיעה היורד: בשנת 2006 נפתחו קרוב ל-500 אלף תיקים פליליים, בעוד שבשנת 2015 נפתחו רק 341 אלף תיקים, ירידה של 28 אחוז. נתון מעורר תהייה נוסף מצביע על ירידה של 38 אחוז בתיקי פשע חמור בשנים אלה.
נתונים אלה של המשטרה יכולים ללמד על הפרדוקס היח"צני שלה. מצד אחד דואגים שם להראות ירידה ברמת הפשיעה, נתונים בלעדיים ומעוררי סימני שאלה שלא ניתן להתעמת איתם. מצד שני נרשם גידול של עשרות אחוזים בכמות המעצרים, נתונים אוביקטיבים שנמדדים על ידי גופים נוספים מלבד המשטרה (ראה עמוד 11 במצגת המצורפת – שווה להציג אותה בכתבה).
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "לא ברור על מה נשענות הטענות במאמר, שמתייחס לנתוני 2015 ואחורה, בעוד שכבר בשנה זו ניתן לראות ירידה קלה בכמות המעצרים. בשנת 2014 בוצעו 61,764 מעצרים, בשנת 2015 בוצעו 61,406 מעצרים, בשנת 2016 בוצעו 60,853 מעצרים ואילו בשנת 2017 בוצעו רק 60,198 מעצרים. בחישוב פשוט, מזה ארבע שנים קיימת מגמת ירידה במספר המעצרים. נציין כי ההחלטה בדבר מעצרו של חשוד מתקבלת רק לאחר שנשקלה בכובד ראש ונבדקה בקפידה במדרג אישורים על ידי קצין חקירות בהתאם לצורכי החקירה, חומרת העבירה, הסיכון לשיבוש והראיות בתיק. משטרת ישראל לא רואה במעצרו של אדם הליך ענישה והיא פונה לחלופה זאת אך ורק כאשר טובת החקירה מחייבת זאת על פי העילות הקבועות בחוק".
