השבוע נמנעה על ידי משטרת ישראל חתונתה של נערה יפה ובהירת עיניים, בת פחות מ-15 אשר משתייכת לקהילה דתית סגורה בירושלים עיר הקודש.
נישואי קטינים הינם עבירה פלילית לכל דבר, חוק גיל הנישואין (תש"י, 1950) אינו מאפשר נישואי קטינים בישראל, אלא בהיתר מיוחד. כמו כן, אין חולק כי ילדה בת 15 אינה אמורה לנהל חיים בוגרים, בטח ובטח לא כאשה נשואה.
ביטול החתונה אינו תוצר מיוזמה ברוכה של המודיעין ואגף המבצעים של משטרת ירושלים, שם יודעים היטב כי חתונות כאלה מתקיימות על בסיס קבוע, ולא נוהגים להתערב בהן בדרך כלל. ביטול החתונה התאפשר רק בזכות תלונה שהגישה האמא של החתן בן ה-23, חוזרת בשאלה שהוזמנה לחתונה, ולאחר התלבטויות כאלה ואחרות בחרה שלא להשלים עם המצב, והגישה תלונה למשטרה.
אחרי ביטול החתונה, ומעצר שני ההורים של הכלה, נקראתי בבהילות לתת מענה משפטי בעניין הקטינה שהורחקה בבגדי הכלה למקלט של שירותי הרווחה. הוריה שכרו את שירותיי במטרה אחת, להשיב את בתם הקטינה לביתה בירושלים מהמקלט בו היא הושמה.
זה היה לילה חורפי וגשום בפאתי שכונה מבודדת, מצופה באבנים ירושלמיות עתיקות וריח שונה באוויר, משהו שאנחנו האנשים מן הישוב לא מכירים בדרך כלל. כשהגעתי לשכונה הציפה אותי סקרנות, לצד התרגשות, לצד חשש, למראה אותן נשים שהמתינו לי כשהן עוטות רדיד על פניהן ולבוש מלא מכף רגל ועד עיניהן. היתה מתוכננת פגישה קצרה שמטרתה היתה החתמה על מסמכים פורמליים לשם ייצוג, אבל היא הפכה לפגישה בת שלוש שעות עם נשים מסוג שלא הכרתי עד כה, נשים חזקות, אינטלגנטיות, ויחד עם זאת מפוצצות באנרגיות של אמונה ויראת שמיים. המחלוקת היחידה ביננו היתה כמובן בעניין אורחות חייהן.
לדברי ההורים וילדתם שפגשתי, הקטינה בקשה להינשא לבחיר ליבה שהכירה בשידוך בקהילה. האבא, שהוביל את המהלך, טוען כי לא ידע על האיסור החוקי להשיא את בתו בהיותה קטינה. שני ההורים תיארו את המחלוקת בינהם ואז גם נפלט להם כי אין זה דבר חדש או נדיר שנערות נשיאות בגיל צעיר באותה קהילה ירושלמית, גדולה יש לומר.
תוך כדי השיחה עימם עברה לי בראש המחשבה היכן אני הייתי בגיל 15 (בגן השעשועים במושב, עם חברות בנות גילי ובלי סמארטפון).
הבהרתי להורים, שהילדה הזו לא תוכל להינשא עד בגרותה אלא באישור מיוחד של בית המשפט, והם הסכימו לשתף פעולה עם רשויות הרווחה לשם השבת הקטינה הביתה ולתלם של בנות גילה במדינת ישראל.
יצא לי לחשוב הרבה בימים האחרונים על הקהילה הזו, על הנערה הזו, על האמונה שעוטפת אותה ואת הוריה. פגשתי נערה דעתנית, עם גבות מסודרות, עיניים בהירות, שלקחו לה את הטלפון הנייד וכלאו אותה בקלט חירום. שם היא זעקה בפני, "שחררו אותי מכאן, אני רוצה לחזור הביתה, להורים שלי". כמה שהיא נראתה לי בוגרת וחזקה, כך היא היתה גם ילדה, בדיוק כמו שאני הייתי לפני 20 שנה.
בסופו של יום הילדה הזו לא תינשא, כי אני בתמונה והוריה הבינו שאסור, אך ילדות רבות אחרות כן נישאות בנעוריהן בארץ ישראל.
כאשר נחשפתי לראשונה לקהילה המעניינת הזו והבנתי עד כמה הם דבקים במורשת שלהם, חשבתי שאני הרי אשה סובלנית הסבורה כי איש באמונתו יחיה. אבל המחשבה הליברלית הזו פינתה מהר מאוד מקום לכך שלא בכדי נישואי קטינים אסורים, כי נערה בת 15 צריכה להיות עם חברותיה בגן שעשועים במושב או בעיר או בכל חוף מבטחים אחר.
