כל לילה הם עשו קרח. לילי הצ'כית היפה הייתה הולכת עם קליינטים לחצרות מאחורי הפיפ־שואו, את הכסף הייתה מביאה לבעלה הישראלי אליהו, והוא היה קונה לשניהם את החומרים הכי טובים שאפשר להשיג באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. מנות קרח, קראק ב־50 שקל למנה בשביל האקשן של העבודה, והרואין מלוכלך בשביל ללכת לישון רגועים באחת מהחירבות הנטושות שבהן היו מתנחלים בסוף כל לילה, קצת אחרי זריחת השמש.
בשבת ה־5 באפריל 2008, בסביבות השעה שבע בבוקר, נסע אליהו להביא חומר. בזמן שלילי המתינה לו בפינת הרחובות הגר"א ובני ברק היא המשיכה להציע את גופה בכביש. הלקוח האחרון היה גבר שחור בשנות ה־30 לחייו, שתוי, דובר עברית רהוטה. היא הציעה לו אקט בעמידה בחצר סמוכה של בניין נטוש. הוא ביקש בשכיבה, על קרטונים בתוך הבניין.
הם נכנסו. הוא נתן לה את הכסף והתפשט. היא הלבישה לו קונדום, נשכבה והתמסרה, אבל הבחור התחיל לכפות עליה נשיקות, מה שהיא שומרת לאליהו בלבד. כשהבין שהיא מסרבת סטר לה וחנק אותה. ברגעים האלה התחוור ללילי שהלקוח האחרון הוא אנס אלים במיוחד. "הוא תפס אותי בשערות", תספר כעבור שנה וחצי בבית המשפט, "והתחיל להכות אותי. כל הזמן דרגה קשה יותר, נכנס לאטרף יותר ויותר… בעט לי בגב, בוקסים לפנים".
האנס הסיר את הקונדום, ושוב אנס את לילי.
"הוא התחיל עם כל מיני דיבורים שהוא מכיר אותי והוא יכניס אותי להריון. 'מעכשיו את לא תשתמשי בסמים, את תיגמלי, את תהיי שלי'. הוא אמר שהוא רוצה ילד איתי ושנהיה חברים, ואז, כשהוא סובב אותי וניסה להכניס את איבר המין שלו מאחורה, קפצתי משם".
לילי החלה לצעוק וניסתה לברוח, אבל האנס השיג אותה וסתם את פיה. לילי המשיכה להתנגד ונשכה את ידו.
"ואז הוא אמר לי, 'עכשיו יא בת זונה, תראי מה אני עושה לך'. הוא תפס איזה לבנה והתחיל להכות אותי בראש. תפס אותי בשערות ומשך אותי חזרה למקום וכל הזמן היכה אותי ובעט בי".
האנס הטיל אותה על מצע הקרטונים ועשה בה מעשה סדום. בשארית כוחותיה, בגבה אליו, היא הצליחה להרים אבן מהרצפה וחבטה בפניו. אחת משיניו הקדמיות נשברה מהמכה. התוקף השתולל מכאב ומכעס, לקח בכוח מהכיס של לילי את 50 השקלים שנתן לה בתחילת המפגש, ועשה בה מעשה סדום נוסף.
בשיא הכאב וההשפלה שמעה לילי את קריאותיו של אליהו, שחזר וחיפש אותה. היא השיבה לו בצעקות, ואלה הבהילו את האנס. הוא התלבש במהירות ועזב את הבניין היישר לזרועותיו של אליהו, שהבין מיד במה מדובר והתחיל להיאבק בו. בשיער ספוג דם ובפנים חבולות מיהרה לילי לרחוב השומם וקיוותה למצוא ניידת משטרה, אלא שהאנס חמק בינתיים מאחיזתו של אליהו וברח לכיוון התחנה החדשה.
הפשע: בנסיבות איומות
לילי הגיעה לישראל ב־1997. סוחרי נשים הביאו אותה והעבידו אותה במכוני ליווי עד שהתמכרה לסמים וירדה לרחוב. את אליהו הכירה בתחנות הקראק של דרום תל אביב, ובהמשך נישאה לו. באותו בוקר באפריל הגיעו השניים לתחתית של התחתית — מדממים, חבולים ובעיקר מושפלים. כל כך מושפלים שכשהאמבולנס פינה אותם לבית החולים הם לא סיפרו על האונס האכזרי, ודיווחו על תקיפה בלבד.
אבל השבר היה עמוק מדי גם לשני ג'אנקים גמורים כמו לילי ואליהו. הם החליטו להיפרד ולנסות דרך חדשה. אליהו נכנס למוסד גמילה בהרי ירושלים, ולילי שבה למולדתה — לא לפני שפנתה לתחנת משטרה וביקשה לזהות את התוקף באלבום התמונות הממוחשב. פעמיים הציגו לה תמונות של עבריינים כהי עור מאזור התחנה, ופעמיים לא זיהתה את האדם שתקף ואנס אותה.
ולא רק אותה. האנס מאשמורת הבוקר המשיך לתקוף נרקומניות צעירות בדפוס שחזר על עצמו: שבת בבוקר, צעיר שיכור עם ראסטות קצרות וקוקו מאתר את קורבנותיו באזור הבניינים הנטושים בין רחוב פין לרחוב הרכבת. שם, בחדרים פרוצים מלאים בשמיכות מטונפות ומאות בדלי סיגריות על הרצפה, שיירי מזון, ניירות כסף שרופים, באנגים משומשים ועשרות מזרקים מזוהמים, מתבודדות המכורות לקראק שנסחפו לדרייב אינסופי של סקס וסמים. נשים שעשרות לקוחות מזהמים את גופן כל לילה, ובבוקר משתוקקות למנה. עכשיו נאלצו חלקן לספוג גם את גחמותיו הסדיסטיות של אנס סדרתי שמושך בשערות, מכה באגרופים, בועט, חובט בקרשים, בברזלים ובאבנים, וכופה עליהן מין אוראלי ואנאלי.
בבוקר שבת ה־10 במאי 2008 צץ רמז ראשון לזהותו האפשרית. מריאנה ולודה, שתי נרקומניות בתחילת שנות ה־20 לחייהן, סגרו את הלילה בחדר קטן ופרוץ במאורת הסמים ברחוב פין 1. בסביבות 5:00 נכנס לחדרן צעיר כהה עור עם ראסטות והעיר את מריאנה. כשסירבה לשתוק הוא הטיח בה סטירות ואגרופים, "קרע את חולצתה, פתח את מכנסיה והחדיר את איבר מינו לפיה, תוך שהוא אוחז בשערה", כך תיארו גורמים במשטרה את עדותה.
בשלב הזה התעוררה לודה בבהלה. כשניסתה לעזור למריאנה, חבט בה התוקף בקרש. השתיים הבינו שלא יוכלו לגבור עליו וניסו לברוח, אולם אז היכה התוקף את מריאנה בראשה במוט ברזל ונמלט לחצר האחורית.
מריאנה ולודה יצאו בעקבותיו לרחוב והבחינו בניידת משטרה. בעברית עילגת ובהיסטריה הן דיווחו לשוטרים על התקיפה.
"היא רצה לניידת מדממת וצעקה שאתיופי הרביץ לה והצביעה לכיוון רחוב הגר"א", כתב שוטר הסיור בדו"ח הפעולה על המפגש הראשון עם השתיים. השוטר נסע מיד מרחוב פין להגר"א המקביל, ומריאנה רצה אחריו עד שהגיעה גם היא לתחילת הרחוב והצביעה משם על צעיר שהלך במהירות במרחק 300 מטר לכל היותר. מיד אחריה הגיעה לפינת הרחוב גם לודה, וצפתה בשוטר נוסע במהירות לכיוון החשוד. לפי השוטר, כל התהליך ארך עשר דקות, ובסופו עצר בקצה רחוב הגר"א צעיר כהה עור עם ראסטות שנדף ממנו ריח חריף של אלכוהול. לדברי השוטר, זה הצעיר האתיופי היחיד שהיה ברחוב בשעה ההיא של הבוקר. זה היה ונדמו ברוקלין, עבריין זוטר שכבר ריצה כמה מאסרים על עבירות רכוש ואלימות.
מריאנה ולודה הובהלו לבית החולים. לשוטרים שליוו אותן ולרופא המטפל סיפרו כי החשוד שנעצר רק תקף אותן; הן לא הזכירו עבירת מין והצהירו כי אין להן כל היכרות מוקדמת איתו. בינתיים הכחיש ברוקלין בתחנת המשטרה שתקף את השתיים. הוא טען שסיים בילוי רווי אלכוהול באחד המועדונים ברחוב המסגר, והלך לסטודיו שבו הוא גר בתחנה המרכזית החדשה. מאחר שמריאנה ולודה לא התייצבו במשטרה כדי למסור עדות מפורטת על האירוע, ברוקלין שוחרר כעבור ימים אחדים.
הזיהוי: בסימן שאלה
בגלל השימוש בסמים ושאר עיסוקים לא חוקיים, ובעיקר בגלל דימוי עצמי נמוך, זונות אינן נוהגות להתלונן במשטרה על מעשי אונס. במקרה הזה הן דווקא חלקו בינהן במידע על האנס, וכך שמע עליו גם אבנר כבל, מנהל פרויקט "צעד ראשון" של הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול בתל אביב. כבל מפטרל ימים ולילות במתחם התחנה, נפגש עם מכורים ועורך קבוצות תמיכה שבהן משתפים בבעיות ומפנים לגמילה. המכורים מקבלים טיפול רפואי וסוציאלי, ומתנדבים מחלקים להם מזרקים סטריליים, בגדים נקיים וארוחות חמות.
מריאנה הגיעה למשרדו של כבל חבושה בראשה. היא סיפרה לו על בחור שחור שתקף ואנס אותה ואחר כך פתח לה את הראש. כבל הציע לה להגיש תלונה במשטרה גם על האונס, אבל מריאנה סירבה. אחרי שהתקלחה ואכלה כריך חזרה לרחוב. גם לודה הגיעה למשרדו. היא התקלחה, נבדקה אצל הרופא, קיבלה מזרקים חדשים, ועל הדרך סיפרה לכבל על הבחור הזה שתוקף את כולן, שכבר תקף ואנס אותה כמה פעמים. גם היא העדיפה לא להתלונן.
כעבור שבועיים או שלושה באה אל כבל גם לילי הצ'כית, וסיפרה על האונס האלים והאכזרי ועל בעלה אליהו שהבריח את האנס. לילי סיפרה שלא הצליחה לזהות את התוקף באלבום המשטרתי אבל שמעה בנות אחרות מדברות על הבחור שנעצר אחרי שתקף את מריאנה ולודה, והיא חושבת שזה האיש שאנס גם אותה.
לילי הודיעה לכבל שאליהו נכנס למוסד גמילה ואילו היא חוזרת לארצה בתוך כמה ימים. בעקבות השיחה ערכו השניים סיורים בניסיון לאתר את האנס, וכבל שיכנע את לילי לבוא איתו למשטרה ולנסות שוב לזהות את התוקף בתמונות. לילי התרצתה, אבל לא הצליחה לזהות את התוקף. בתחנת המשטרה אמר כבל לחוקרים: "הבחור משתולל חופשי. זה לא ייתכן, חייבים לחפש אותו".
ביולי 2008 פירסם העיתונאי בוקי נאה ב"ידיעות אחרונות" ידיעה שהציף כבל על אנס שחור שתוקף זונות בתחנה המרכזית. כמה ימים לאחר מכן נתקל כבל בדנה, נרקומנית שהייתה נקייה כמה שנים, ואפילו החלה להדריך במוסדות גמילה, אבל אז קרסה וחזרה לסמים ולזנות. הם החליפו כמה מילים והיא פרצה בבכי.
דנה סיפרה שנכנסה בשבת בבוקר למבנה נטוש ברחוב הרכבת, התיישבה על הרצפה וחיפשה וריד כדי לנעוץ את המחט, אבל אז הרגישה מישהו מאחוריה. גבר הצמיד בקבוק שבור לצווארה והזהיר אותה שלא תוציא הגה, אחז בשיערה, הפשיט אותה, השכיב אותה על הבטן ועשה בה מעשה סדום אכזרי. "אל תחשבי שאני הכושי שפירסמו אותו בעיתון שהוא אונס נשים, אני ניגרי ולא אתיופי", אמר לה האנס בעברית רהוטה. היא הבינה מיד שהוא משקר. את פניו היא ראתה היטב כי הוא אנס אותה מכל הכיוונים, וכמו במקרה של לילי, גם לה הבטיח ילד ממנו.
דנה ביקשה עוד זמן כדי להחליט אם להתלונן. ב- 31 ביולי הוביל כבל את מריאנה לנקודת המשטרה בתחנה המרכזית, שם הוסיפה תלונה על אונס לתלונה המקורית שלה על תקיפה, אלא שהיא לא הצליחה לזהות את האנס באלבום התמונות המשטרתי. באותו יום מסר גם כבל עדות שבה התייחס לכל מעשי האונס והתקיפה שעליהם שמע מהמטופלות שלו: לילי, מריאנה, לודה ודנה סיפרו לו שנאנסו ולא רק הותקפו כפי שסיפרו במשטרה.
שבוע לאחר העדות של כבל התייצבה במשטרה גם דנה ומסרה תלונה מפורטת על האונס שעברה. היא גם זיהתה את ברוקלין באלבום התמונות. בעקבות העדויות החדשות הוציאה נגדו המשטרה צו מעצר, והוא הוכרז "מבוקש לחקירה".
חלפו כמה ימים, והמבוקש הגיע למשטרה לבד: ב- 11 באוגוסט הוא נעצר אחרי קטטה עם תיירים צרפתים ברחוב בוגרשוב. ברוקלין נותר ברחוב שיכור ומדמם, וכשהגיעו שוטרים קילל ותקף אותם. הוא הובל לנקודת משטרה, ושם התברר שהוא מבוקש על אונס בתחנה המרכזית. בתוך שבוע הוגש נגדו כתב אישום חמור על שלושה מקרי אונס ועל תקיפה בהסתמך על התלונות של לילי, דנה, מריאנה ולודה.
באמצעות נציגי הסניגוריה הציבורית הכחיש ברוקלין שהוא האנס המדובר וטען לטעות מהותית בזיהוי. בינתיים הוא נעצר עד תום ההליכים, והחקירה נמשכה גם אחרי הגשת כתב האישום. לילי אותרה באירופה וזומנה להעיד במשפט. המהלך הזה כלל גם מסירת תלונה משודרגת במשטרה על תקיפה ואונס, אבל לילי שוב לא זיהתה את ברוקלין במסדר התמונות. אליהו בעלה אותר במוסד הגמילה ומסר לראשונה עדות במשטרה על אירועי אותו בוקר שבת; אמנם הוא לא נכח באונס של לילי, אבל דווקא זיהה את ברוקלין במסדר תמונות כתוקף שנמלט מידיו.
|
האיש שמאחרי הסורגים ונדמו ברוקלין, 32, הוא עבריין שהורשע בעבירות חמורות של אונס ואלימות, ועדיין, באגף הסגור של כלא רימונים בשרון הוא ממתין כבר שלוש שנים לשמיעת הערר – הסיכוי האחרון שלו להוכיח כי הוא חף מפשע, כטענתו. |
גזר הדין: בסימן קריאה
העדות המשודרגת הכי משמעותית הייתה של לודה, שגם אותה איתרו החוקרים בקהילה טיפולית אי־שם בארץ. במרץ 2009, שבעה חודשים אחרי המעצר של ברוקלין, היא הגיעה לתחנת משטרה בתל אביב, ובעידוד המטפלת שלה מהקהילה מסרה תלונה מפורטת. לראשונה טענה לודה כי האיש שתקף אותה בעת שהייתה עם מריאנה אנס אותה לפחות חמש פעמים. היא גם זיהתה ברוקלין במסדר זיהוי בתמונות. לטענתה, ב־2007 הוא אנס אותה שלוש פעמים במאורות סמים בסוף הלילה, והשתמש בבקבוק שבור שהצמיד לצווארה ובאלימות קשה, ואילו באביב 2008 פגשה בו שוב באותן נסיבות: פעמיים אנס אותה כשהייתה לבד במבנה נטוש, ופעם אחת תקף אותה כשהתעוררה בזמן שתקף את מריאנה מול עיניה ("אמרתי לעצמי, שוב בנאדם הזה?").
בעקבות העדות החדשה תוקן כתב האישום כמעט שנה אחרי שהוגש. התובעת מפרקליטות מחוז תל אביב, עו"ד הדס שפיר, הוסיפה חמישה אישומים באונס וטענה כי ברוקלין הוא שאנס את לודה חמש פעמים, והוא שאנס ותקף גם את שלוש הבנות האחרות שמופיעות בכתב האישום — מריאנה, לילי ודנה. בסך הכל שמונה מקרי אונס. לנוכח הטיעון הזה של התביעה הפכה העדות של לודה למפתח של המשפט כולו: אם השופטים יקבלו את עדותה, הם יהיו חייבים להרשיע את ברוקלין בכל האישומים. אם ידחו את העדות, יהיה עליהם לזכות אותו מכל האישומים.
הרכב השופטים של בית משפט המחוזי בתל אביב, שרה דותן (אב"ד), דליה גנות ושאול שוחט, חילק את העדות לשני פרקי הזמן שבהם טענה לודה כי ברוקלין אנס אותה: "התקופה המוקדמת" במהלך שנת 2007, ו"התקופה המאוחרת" באפריל עד מאי 2008. נקודת המוצא בכל הקשור לזיהוי של ברוקלין הייתה באירוע עם מריאנה ועם לודה, שאחריו נעצר לראשונה.
השופטים מצאו סתירות רבות בעדויות של מריאנה והטילו בה ספקות רבים. הם ציינו כי ביום האירוע היא לא התלוננה שהתוקף אנס אותה, ואפילו לרופא שטיפל בה בבית החולים לא דיווחה על עבירת מין. היא גם כשלה בשלושה ניסיונות לזהות את ברוקלין: במשטרה, בפרקליטות ובאולם בית המשפט. לפיכך זיכו השופטים את ברוקלין מהאונס של מריאנה.
עכשיו נותרה רק התקיפה של מריאנה ולודה, ועל הפרק עמדה שאלת הזיהוי של ברוקלין בשטח: האם שמרו הבנות על קשר עין רציף עם התוקף מרגע שנמלט מהבניין ברחוב פין ועד לרגע שנעצר ברחוב הגר"א? מבחינת תנאי הראייה, זה לא ייתכן. הרחובות פין והגר"א מקבילים, ומכאן ברור שהשלושה לא יכלו לשמור על קשר עין רציף עם התוקף שנמלט. אלא שהשופטים קבעו כי מרגע שהבנות דיווחו לשוטר על התקיפה, השוטר הוא ששמר על קשר עין עם התוקף ברוקלין. הקביעה הזאת כאמור לא מתיישבת כלל עם תוואי השטח, וגם לא עם התיאור של השוטר בדו"ח הפעולה ועם העדויות של הבנות עצמן.
ככל שהשופטים הסתייגו ממריאנה, כך הם האמינו לעדות של לודה. "עדותה הותירה בי רושם עז ואמיתי", כתב השופט שוחט, שחיבר את הכרעת הדין. "רגעי האימה שעברו עליה תוארו באופן חי. ההלם, החרדה מאונס נוסף, מהשפלות, מכות ומוות תוארו תוך שהיא רועדת, 'אני קשה מאוד לקחת שליטה על רגשות שלי'". לגופו של עניין ציין השופט כי "מיד כשזיהתה את ברוקלין בתמונות היא הצהירה בספונטניות שהוא אנס אותה חמש פעמים… ובהמשך גם מיקמה את המפגשים".
ההתרשמות החיובית של השופט התבטאה גם ביחס לזיהוי של ברוקלין במסדר התמונות. "אולי אני טועה בימים, או לא זוכרת מאי או אפריל, אבל אני מכירה בנאדם הזה. אם אתם תעשו אותו קרחת ותוציאו לו שיניים, עיניים האלו אני לא שוכחת בחיים שלי, למה מה עברתי עם בנאדם הזה… עיניים של בנאדם הזה אני בחיים לא שוכחת, בבנאדם הזה אני בחיים לא טועה… ביום אחרון שלי, לא קול שלו, לא עיניים שלו, אני לא שוכחת… הנה הוא, זה הוא", אמרה והצביעה לעבר ברוקלין שישב על ספסל הנאשמים וטמן את מבטו ברצפה.
השופט הסביר שאמינותה של לודה לא נפגעת כעת אף שביום האירוע טענה כי אינה מכירה את החשוד שעליו הצביעה ברחוב, וציטט דברים שהטיחה בנאשם בבית המשפט: "הייתי מוכנה לעשות הכל רק שלא תופסים זכוכית ליד גרון שלי ולא אונסים אותי בצורה הכי מגעילה והכי סדיסטית… אתה השפלת אותי, עשית ממני זבל יותר ממה שהייתי, ומהפחד שאני בעצמי זבל, שאני לא יכולה לפתוח פה שלי, שאני עצמי עברתי בישראל על חוקים ונורמות ופחדתי כל כך על המנה שלי, ואתה היה לך ביטחון שאני שותקת ולא אומרת כלום".
מאפיין נוסף שנחרת בזיכרונה הוא גודל איבר המין של האנס. לודה סיפרה שהוא ניסה לחדור אליה מאחור ולא הצליח, "כי יש לו מה זה גדול… סליחה על המילים… הוא אמר לי 'את צריכה לשמוח שבא אלייך בחור צעיר עם זין גדול כזה, את בחיים לא ראית כזה'". השופט שוחט אימת את הטענה הזאת בתשובה של ברוקלין לחוקר במשטרה ששאל מדוע הוא לא משלם לזונות: "אני מביא חשיש בראש שלהן… ואני שם אותן על הזין הגדול שלי".
השופטים קיבלו את הזיהוי של לודה והרשיעו את ברוקלין בתקיפה שלה ושל מריאנה. כך נפתחה הדלת להרשעתו בחמישה מקרי האונס שעליהם התלוננה לודה (תקופה מוקדמת ומאוחרת). יחד עם המקרים הנוספים בתיק נגזר דינו של ונדמו ברוקלין ל־28 שנות מאסר בפועל.
הטענות לערעור
"בדיוק כפי שהעדות של לודה הייתה נדבך מרכזי בהרשעה, עכשיו היא עקב אכילס של הכרעת הדין כולה". כך טוען עורך הדין של ברוקלין, עו"ד אלעד רט מהסנגוריה הציבורית, שהגיש את הערר לבית משפט העליון וממתין כבר שנתיים וחצי לדיון שנדחה לאוקטובר הקרוב.
רט טוען כי השופטים מצאו דרך פסולה לעקוף את טענת האליבי המוצקה של ברוקלין לפי העדות שנתנה לודה. במהלך המשפט התברר כי ברוקלין היה במאסר ללא חופשות מיוני 2006 ועד
אוקטובר 2007, ולא ייתכן שאנס את לודה שלוש פעמים בתקופה המוקדמת — תחילת 2007 — כפי שנטען בכתב האישום המקורי.
בעקבות טענת האליבי תוקן כתב האישום בשנית, ובנוסח המעודכן צוין שהעבירות בוצעו במחצית השנייה של 2007. אבל אז התברר כי לודה הייתה במוסד גמילה מאוקטובר עד אמצע נובמבר 2007.
בתגובה טענה התביעה ששלושת מעשי האונס בתקופה המוקדמת נעשו במועד לא ידוע. לשופטים היה ברור שאם מזכים את ברוקלין מאירועי התקופה המוקדמת חייבים לזכות אותו מכל מקרי האונס האחרים; התביעה בעצמה טוענת כי אותו אדם אנס את לודה ב־2007 וב־2008, ולודה בחקירתה הנגדית עמדה על גירסתה שנאנסה שלוש פעמים במהלך 2007.
השופט שוחט מצא פיתרון יצירתי. בניגוד לעדות המתלוננת ולטענות התביעה, הוא קבע כי אירועי התקופה המוקדמת לא היו כלל ב־2007, אלא במחצית הראשונה של 2006. "אין לי ספק בכך, גם אם היא לא העלתה את האפשרות. לודה חזרה והדגישה כי בין המפגש השלישי (האחרון בקבוצה הראשונה) לבין המפגש הרביעי (הראשון בקבוצה השנייה) נעלם התוקף לפרק זמן של שנה פלוס… מאחר שהנאשם היה במאסר ללא חופשות עד אוקטובר 2007 נראה שזו תקופת ההיעלמות עליה היא מדברת… זאת ועוד, איבר מינו של הנאשם, כמאפיין זיהוי בעיני לודה, תואר על ידה בהקשר של המפגש השלישי, ואם מפגש זה לא התקיים (כי הנאשם היה במאסר), כיצד ידעה להתייחס אליו?".
האם ניתן להרשיע אדם בעבירה שעשה ב־2006 כשבכתב האישום נטען כי נעשתה ב־2007? לפי השופטים, בית משפט מוסמך להרשיע אדם בעבירה חרף שינויים מעובדות שנטענו בכתב האישום, ובלבד שהשינויים מתאימים למציאות ולא משנים את המשמעות המשפטית. טענת אליבי מוצקה יכולה לעמוד גם לחובת נאשם, כך טענו השופטים, אם מוכח כי מועד העבירה שצוין בכתב האישום לא מדויק. את קביעתו בעניין סמך השופט שוחט על כך ש"בנקודות המפגש לודה הייתה נרקומנית מתוך תקופה של כעשר שנים בהן הייתה דרת רחוב. דפוסי הזיכרון של אדם בתקופה בה היה שקוע בסמים וחי ברחוב שונים מדפוסיו של אדם נורמטיבי. היכולת להעריך זמנים שונה".
השופטים לא הסתפקו בקביעה שברוקלין אנס את לודה שלוש פעמים ב־2006, שאיפשרה להם לייחס לו גם את מעשי האונס בלודה, בדנה ובלילי ב־2008. הם גם מנעו ממנו את זכות היסוד להתגונן מפני קביעתם החדשה, לא נתנו לו להציג טענת אליבי או לחקור את המתלוננת בנוגע לתקופה האמורה, ולא לעמת בין הראיות בתיק לבין התקופה החדשה שעליה החליטו השופטים.
כדי להכשיר את ההחלטה החדשה זיכו השופטים את ברוקלין משלושת מקרי האונס בתקופה המוקדמת, ונימקו זאת כך: "זיכויו לא בא משום הקביעה כי לא ביצע את העבירות או בשל ספק בגרסתה של לודה, אלא משום הכשל הטכני. לפיכך, אין בקביעה זו כדי למנוע את זיהויו של הנאשם כמי שפגש את לודה, משום הזיהוי הברור שלו כתוקף כפי שנותח ופורט. למה הדבר דומה? לזיכויו של נאשם מחלק מעבירות המהוות סדרה בשל התיישנות, מבלי שהדבר יפגע באפשרות הרשעתו בשאר המקרים".
הספק: לא סביר
עו"ד רט תוהה על נימוקי השופטים בעניין התאריכים. "חוות דעת על שוני בדפוסי זיכרון של בן אנוש מחייבת חוות דעת מומחה", הוא קובע. "בכל הכבוד, אין מדובר בנושא המצוי בתחום ידיעתו של בית המשפט". לדבריו, בית המשפט אוחז במקל בשני קצותיו; "מצד אחד קובע שמצבה גרם לה להתבלבל בנוגע למועדים עד כדי שגיאה גסה של כשנה, ומצד שני מאמץ את הזיהוי בתמונות שערכו לודה ויתר המתלוננות, שכולן היו במצב זהה לשלה — נרקומניות, חסרות בית וכדומה".
הזיהוי במסדרי התמונות בתיק הוא מחדל מתמשך ושכיח מאוד ביחידות החקירה של משטרת ישראל, והוא זוכה לגיבוי הפרקליטות ובתי המשפט. הכלל הוא שעדיף מסדר זיהוי חי עם שמונה ניצבים על פני מסדר זיהוי בתמונות, אבל אם מחוסר ברירה עורכים מסדר בתמונות יש לעשות זאת לפי התקנות, ובראשן נוכחות עורך הדין של החשוד. בתיק זה זיהה אליהו את ברוקלין במסדר זיהוי ללא נוכחות עורך דין; דנה זיהתה את ברוקלין במסדר זיהוי ללא נוכחות עורך דין; לילי לא זיהתה את ברוקלין, ובמסדר הזיהוי לא נכח עורך דין; מריאנה לא זיהתה את ברוקלין, ובמסדר הזיהוי לא נכח עורך דין; לודה זיהתה את ברוקלין במסדר זיהוי תמונות בנוכחות עורך דין, אבל הייתה בעיה במסדר הזיהוי שלה משום שראתה את ברוקלין במעצר ברחוב הגר"א.
השופטים הבחינו במחדל הזיהוי, ומתחו ביקורת על החוקרים שלא הזמינו סנגור במועד. הם הגדירו את מעשי החוקרים כ"התנהלות לא ראויה", ומנגד גיבו אותם כשכתבו כי "לחוקר לא היה אינטרס זר או כוונה לפגוע בזכויות החשוד".
עו"ד רט מצטט בערעור שהגיש מובאות מספרות מקצועית על כך שטעויות בזיהוי של עדי ראייה מובילות פעמים רבות להרשעות שווא, בדגש מיוחד על מקרים שבהם הנאשם והעד אינם מאותה קבוצה אתנית. הוא מסכם כי "הכרעת הדין שניתנה אינה משפטית. יש תחושה קשה שבית המשפט המחוזי ירה חץ וסימן מסביב את המטרה. עשו כאן מאמץ עילאי להרשיע". הוא הזכיר לי שבשנים האחרונות נמשכו מעשי האונס של זונות באזור התחנה. "אז מי יכול לומר שתפסו את האדם הנכון? הכרעת הדין הזאת מאוד בעייתית, ובוודאי העונש שנגזר בעקבותיה. על מכלול הראיות בתיק הזה אי אפשר לשלוח אדם ל־28 שנים בכלא".
הדיון בערעור שהגיש ברוקלין יקבע נקודתית אם צודק רט בטענותיו. אבל האם המערכת כולה עובדת כשורה? על זה אין כרגע מועד לדיון בשום ערכאה.
| בית משפט העליון דחה את הערעור של ברוקלין
יוני 2013: השופטים זיכו אותו מעבירה של העלבת עובד ציבור והפחיתו שנה ממאסרו על העבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקיוד. הסניגור: "בית המשפט העליון סתם את הגולל על האפשרות לברר האם המערער הוא אכן זה שביצע את המעשים שיוחסו לו, או שמא היה זה אדם אחר" ב-24 ליוני דחו שופטי בית משפט העליון, סלים ג'וברן, חנן מלצר ודפנה ברק-ארז את הערעור שהגיש ברוקלין באמצעות עו"ד אלעד רט. "אנו סבורים שבית משפט המחוזי צדק בכך שייחס משקל לעדויותיהן המפורטות של המתלוננות שנמצאו מהיימנות עליו, ולכך נוספו שקריו המובהקים של המערער. לא מצאנו לנכון להתערב גם בכל הנוגע למשקל שיש לייחס למסדרי הזיהוי… אכן ככלל יש להעדיף מסדרי זיהוי חי על מסדר זיהוי בתמונות, אך מסדר זיהוי בתמונות אינו פסול. ומשקלו ייבחן במסגרת הנסיבות… עם זאת, ומבלי לגעת בליבתו של כתב האישום, הגענו לכלל עה שיש לזכותו מעבירה של העלבת עובד ציבור, בכל הנוגע למהלך מעצרו (בני זונות, שוטרים מזדיינים")… חרף הבוטות של הדברים, אין לראות בדברים אלה שנאמרו בלהט הרגע משום התבטאויות שעלולות לפגוע בתפקוד המשטרה או כבודם של השוטרים… ". לעניין חומרת העונש הבהירו השופטים: "אמת המידה המנחה היא שיש לייחס משקל לכל פגיעה ופגיעה וכל קורבן וקורבן, אין לנהוג בדרך של הנחה על בסיס של ריבוי עבירות וקורבנות… בכל זאת הטרידה אותנו השאלה מהו התרגום הראוי של עקרונות אלה, בשים לב לכך שהעונש אשר הוטל על המערער מאיין אופק שיקומי… בסופו של דבר הגענו לכלל דעה כי אין מקום להתערב בעונש". עם זאת, השופטים הפחיתו שנה ממאסרו של ברוקלין על העונש שקיבל בעבירה של ההפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בצוות ההגנה של ברוקלין מאוכזבים מהתוצאה, בעיקר משום שבפסק הדין אין שום התייחסות לטענה המרכזית בערעור, לפיה אם הייתה ניתנת למערער הזדמנות להתגונן מפני התקופה ה"חדשה", שבה הוא שהה בכלא, הדבר יכול היה להביא לזיכויו גם מהאירועים בהם הורשע בתקופה בה היה בחוץ. השופטת ברק-ארז טענה בהקשר זה כי מדובר בטענה תיאורטית לנוכח הזיכוי מהמעשים שנעשו בתקופה ה"חדשה". פרקליטו של ברוקלין, עו"ד אלעד רט: "אני מברך על זיכויו החלקי של המערער מאחת העבירות שיוחסו לו כמו גם על החלטת בית המשפט להפחית במידה מסוימת מעונש המאסר שנגזר עליו. יחד עם זאת, צר לי על כך שבית המשפט העליון העדיף לא להתמודד עם הטענה המשפטית המרכזית שהועלתה בערעור, ועם הקושי הנובע מכך שנקבע כי המערער הורשע בביצוע המעשים שיוחסו לו בתקופה שונה לחלוטין מהתקופה שיוחסה לו בכתב האישום ובמהלך המשפט. בכך, למעשה, סתם בית המשפט העליון את הגולל על האפשרות לברר האם המערער הוא אכן זה שביצע את המעשים שיוחסו לו, או שמא היה זה אדם אחר". |
תגובות שפורסמו ב"פוסטה" הישנה
1. כמה זמן לא כתבת לנו, הכל בסדר?
תן על כפר שלם קצת האחד
(יום שישי 25 מאי 2012 – 17:20)
2. כתבה מעולה, אמיר
מאיר דורון (יום שישי 25 מאי 2012 – 19:15)
3. כתבה מעולה. פשוט מעולה
חבר ותיק מנתניה (שבת 26 מאי 2012 – 12:58)
4. כתוב מעולה וסוחף
ניבה (שבת 26 מאי 2012 – 22:34)
5. איפה נעלמת לנו התגעגענו אלייך. תכתוב לנו יותר!!!
דניאל (יום שני 28 מאי 2012 – 02:12)
7. תענוג דרמטי – תמשיך ככה
אבי (יום שני 28 מאי 2012 – 08:30)
