דוד אפל, הקבלן שהיה אחד האנשים הבכירים במפלגת הליכוד בשנות השמונים והתשעים, ישלם למדינת ישראל פיצוי של למעלה מ-42 מיליון שקלים. כך קבע בית המשפט העליון, שדחה את הערעור שהגישו אפל וחברות שבבעלותו על החלטת בית המשפט המחוזי, ובמקביל קיבל את ערעור המדינה על אותו פסק דין.
 |
| סוף גנב. אפל |
רקע: המדינה טענה כי החל משנת 1979, בזמן שאפל שיתף פעולה עם משרד השיכון בפרויקט פינוי התושבים שנותרו במעברות ביישובים שונים בארץ, הוא הצליח לקבל בתרמית ממשרד השיכון סכומים המגיעים לכ-50 מיליון שקלים בערכם כיום. בית המשפט המחוזי קבע כי אפל והחברות הקשורות בו אכן רימו את משרד השיכון, אך יישאו רק במחצית הנזק שגרמו, בשל אשם תורם של משרד השיכון ועובדיו, אשר התרשלו ויכולים היו למנוע את העברת הכספים לאפל.
ואולם, הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט העליון – השופט חנן מלצר, בהסכמת השופטים אליקים רובינשטיין וניל הנדל, הפכו את ההחלטה וקבעו כי אפל אשר רימה את משרד השיכון יישא לבדו במלוא הנזק שגרם. בפסק הדין נקבע עוד, כי בנסיבות העניין אין מקום להחיל על המדינה "אשם תורם" שיוביל להקטנת סכום הפיצוי. "התנהלותו של אפל במכלול היא חמורה לאין שיעור מתרומתה של המדינה לנזק, בכך שהיא היתה מכוונת; בכך שהיא ניצלה במודע חולשה במערך המנהלי של משרד השיכון; בכך שהיא התנהלה לאורך זמן, בדייקנות ובהתמדה".
זיכרונות מהאינפלציה
בשנת 1979 יזם משרד הבינוי והשיכון פרויקט לפינוי תושבים שנותרו במעברות בבת ים, בחולון, בכפר סבא, בבאר יעקב, בנס ציונה וברמלה. לצורך ניהול הפרויקט הוקמה במשרד ועדה, נקבעו נהלים והוקצו תקציבים ייעודיים נכבדים. כחלק מנוהל הפינוי, ועל מנת לתמרץ את תושבי המעברות לעזוב, הוצע לכל תושב שיסכים להתפנות מענק פינוי ובנוסף בחירה בין דירה חלופית בדמי שכירות לבין הלוואה מסובסדת לצורך רכישת דירה חלופית.
למרות מאמצים רבים נתקלה המדינה בקשיים ניכרים ביישום הפרויקט ולא הצליחה להגיע להסדרים עם מרבית תושבי המעברות, אשר סירבו לקבל את התנאים שהוצעו להם ודרשו במקום זאת לקבל דירות מגורים חדשות, ללא תשלום – בתמורה לפינוי צריפיהם במעברות.
בשלב הזה נכנסה לתמונה חברת אדירים, שהייתה בשליטת דוד אפל, ולה היה מלאי של דירות ריקות באזורים סמוכים למעברות. משרד השיכון ואדירים, באמצעות אפל, החלו בשיתוף פעולה לקידום פרויקט הפינוי. אפל נהג לפנות לתושבי השכונות הללו ולהציע להם עסקת חליפין, במסגרתה יעבירו אליו את כל הזכויות המגיעות להם בעקבות פינוי הצריף במעברה, ובתמורה הוא יתחייב לספק למפונים דירות חלופיות. אפל ניהל את המשא ומתן עם כל מפונה באופן אישי, ללא מעורבות של המדינה. במקרים מסוימים אף התחייב בפני המפונים לספק להם, בנוסף לדירה, גם מכוניות, או ציוד לבית. המדינה מצידה אפשרה את העברת הזכויות מן המפונים לאפל – כל עוד נטל על עצמו את פינויים בפועל.
בכתב תביעה שהוגש נגד אפל על ידי המדינה כבר בשנת 1992, נטען נגדו כי השתמש במנגנון הסיוע שנקבע, לעדכון אינפלציוני של ההלוואות על מנת להוציא במרמה כספים מהמדינה, בין השנים 1982-1985, בדרך זו: הוא פנה למשרד השיכון בבקשה לכספים, שנחזו להיות עדכונים אינפלציוניים, בשמם של מפונים, למרות שאלה כבר מימשו וקיבלו את כל הסיוע המגיע להם. כך שלמעשה, הועברו לאפל כספים רבים אותם לא היה אמור לקבל.
אגב, נגד אפל הוגש בפרשה זו גם כתב אישום שייחס לו קבלת כספים במרמה מידי המדינה. בשנת 1997 זוכה אפל על ידי בית המשפט המחוזי, ועם חידוש ההליכים האזרחיים ביקש אפל כי בית המשפט יסתמך על הממצאים העובדתיים בפסק הדין בתיק הפלילי. בקשתו נדחתה. עם זאת, בשנת 2010 הורשע אפל בשלוש פרשות של מתן שוחד לראשי רשויות, בני רגב מלוד, זמיר בן ארי מגבעת שמואל, ועודד טל, בכיר לשעבר במינהל מקרקעי ישראל. בעקבות ההרשעה נשפט אפל לשלוש וחצי שנות מאסר בפועל.
