"בזמננו נשכח לא אחת כי כבוד האדם הוא לא רק כבודו של הנאשם אלא גם כבודם של המתלונן, העד, הקרבן, ההגינות בהליך, אשר אחריה אנו תרים, היא לא רק הגינות כלפי הנאשם, אלא גם כלפי מי שמבקש את עזרתה של החברה כדי שתסיק מסקנות מביזויו והשפלתו כאדם".
הדברים נאמרו על ידי הנשיא שמגר עוד בשנת 94 ומהווים לטעמי אבן פינה במאבק לזכויותיהם של קרבנות עבירה.
כבר בפתח דברי, אבקש לומר בנימה אופטימית כי במבט רב שנים על נפגעי עבירה, הזרקור הואר לכוונם ורבות נעשה במטרה לקדם את עניינם.
המחוקק לא נותר אדיש למאפייניהם וצרכיהם המיוחדים והדוגמאות רבות, החל מהחמרה בענישה וקביעת עונשי מינימום ולגבי עבירות מין – ביטול דרישת הסיוע, הארכת תקופת ההתיישנות או מתן עדות בדלתיים סגורות ועוד. לשיאה הגיעה מגמת ההכרה בזכויות הקורבן עם חקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001, כל אלה תוך שמירה והקפדה על זכויותיו של הנאשם כפי שעוצבו בחוקי היסוד.
עם זאת, עדיין יש עוד מה לעשות כפי שאנסה להבהיר בהמשך.
תודה מיוחדת חייבת החברה לשדולות הנשים, מרכזי הסיוע ומשפחות של הנרצחות והנרצחים, אשר הודות לפעילותם הנמרצת ובעקבות פסיקותיהם של בתי המשפט בעשורים האחרונים נחקק חוק זכויות נפגעי עבירה התשס"א-2001, שהציב לעצמו מטרה "לקבוע את זכויותיו של נפגע העבירה ולהגן על כבודו כאדם".
על מצע זה, קיבל חוק נפגעי העבירה לראשונה מקום ומעמד במסגרת ההליך הפלילי, גם אם הוא מוגבל ומוגדר. נפגע העבירה לא עוד "נטע זר" או "בן חורג" (כלשונה של י' קרפ) בהליך הפלילי. קרבנות העבירה מצויים במוקד ההליך הפלילי, הם שמהווים סיבה ומנוע לקיומו ולהליכים הנלווים לו. השינוי המרכזי שהוליד חוק זכויות נפגעי עבירה, הינו המעבר מתפיסה הרואה את הנפגע כאובייקט שעניינו נבחן במסגרת האינטרס הציבורי הרחב, כחלק מבחינת הנזק שנגרם במעשה העבירה לחברה בכללותה, לחברה הרואה בו גם אינדיבידואל אוטונומי, ובעל זכויות המוקנות לו ככזה.
בעוד שבעבר קרבן העבירה שהוזכר בטיעוני התביעה נותר לעיתים אילם וחסר פנים כיום הקרבן נוכֵח, והחוק מקנה לו זכויות שונותהן בנוגע לקבלת מידע אודות ההליך, והן בנוגע לאפשרות להשפיע על ההליך עצמו. התפיסה הרווחת כיום הינה שנפגע העבירה הינו חלק אינטגראלי, באופן זה או אחר בשלבים השונים של ההליך הפלילי, גם אם אינו צד בהליך.
נראה כי אין חולק באשר לחשיבותה של ההתפתחות שנוצרה שיש בה משום הכרה במקום ובמעמד של קרבן העבירה, ובצורך לפתוח לו צוהר להליך הפלילי, לשמוע את קולו ולאפשר לו להשפיע. עם זאת, גם אלה המכירים בחשיבות ובהכרח להפוך את הקרבן ל"בן הבית" בהליך הפלילי ולמקד מבט אל עבר זכויותיו, מבינים כי אינטרס זה אינו עומד לבדו בחלל ריק, מולו מתנגשים זכויות ואינטרסים אחרים שאין להמעיט בערכם הכוללים בין היתר, את מיצוי ההליך ובירור האמת, אל מול היעילות והחיסכון בזמן שפוטי, ואת אלה של זכויות הנאשם אל מול זכותו של הקרבן.
התנגשויות אלה ואחרות יוצרות מטוטלת, שעל מנת לייצבה נידרָש איזון עדין בין כל האינטרסים המתחרים, ויצירת משקלות חדשים במאזני הצדק המביאה בחשבון גם את עשיית הצדק עם נפגע העבירה. איזון זה נדרש בכל אחד משלביו של ההליך הפלילי החל מהליך המעצר והחקירה, דרך שמיעת ראיות ובחירת אפשרות להסדר טיעון, וכלה בגזירת הדין הוא מתעורר אף בהליכים שלאחר הכרעת הדין, כגון הליכי ועדת השחרורים והליכי חנינה.
עיקר תרומתו של בית המשפט בהתנגשות אינטרסים זו במציאת האיזון באותם מקומות שבהם קיים חיכוך בין אינטרסים בשלביו השונים של ההליך הפלילי. טיב האיזון המתבצע על ידי כל שופט, נושא עימו השלכה ישירה על מעמדו של קרבן העבירה בהליך הפלילי ההולך ומתגבש עם הפסיקה המתפתחת וישום החוק במקרים השונים.
חלק מהסוגיות הוסדרו על ידי המחוקק שבהוראותיו ביקש למצוא איזון בין זכויות הנפגעים לזכויות נאשמים וחשודים. עם זאת היישום עדיין דורש שיפור ושכלול, מדובר בגוף שיש להפיח בו נשמה ליתן להוראת החוק את המשמעות בתשומת לב; ניתן לבצע את הוראות החוק באופן טכני שלא יהיה בהן להשיג את מטרת העל של החוק, שהיא שמירה על הנפש.
יש לפרש לשיטתי את הוראות החוק באופן המיישם מטרה זו כמובן, לעולם בלי לשכוח את סיום דבריו של סעיף המטרה שהוזכר "בלי לפגוע בזכויותיהם של בעלי דין חשודים נאשמים ונדונים".
חקיקה הנוגעת לנפגע עבירה או למשפחתו היא נגזרת מהנושאים המורכבים והרגישים שעניינם דיני נפשות, תרתי משמע. המבט על קרבנות עבירה נגזר מבחינתי, מתוך שנים רבות של עבודה מול נפגעי עבירה, מתלוננות ומתלוננים, עת הייתי סנגורית, תובעת – פרקליטה, שופטת בבית המשפט המחוזי, – כערכאה דיונית וכעת שופטת בבית המשפט העליון – כערכאת ערעור. מפגש עם נפגעי עבירה בכל הגילאים, עם קורבנות של מעשים ועבירות שונות, עיון בהודעותיהם, קריאת תסקירים לגביהם ודו"חות על קרבנות עבירה, מפגשים עם הורי הקרבנות, של הנרצחים ושל קרבנות טרור, שמיעת קולותיהם הרעידו את מיתרי הנפש, פתחו את הלב ואיתגרו את המחשבה. כל אחד וכל קבוצה השמיעה קול מעט שונה אבל גם מוכר, חוט השני שעבר בכל אלו הוא הכאב הנורא, והזעקה לתשומת לב, להקשבה ולהבנה.
מנקודת המבט שלי, גם אם לא ניתן לשנות את המציאות ניתן לשפרה, ניתן לנסות למנוע הישנות מעשים אלו, ויש לסייע לקורבנות תוך שימוש בכלים הקיימים. במקביל חשוב להציע כלים נוספים ולחפש אחר רעיונות חדשים כאשר כל רעיון ישן או חדש צריך להיות מלווה באוזן קשבת, בלב פתוח ונפש חפצה, והכל תוך סבלנות וכבוד.
ברצוני לעמוד בקצרה, בנגיעה ממש, על שלושה שלבים בהליך הפלילי, בהתייחס לתחנות שעובר קרבן העבירה מזמן האירוע ועד להכרעת הדין וגזר הדין וגם לאחריו: שלב הבאת הראיות, שלב הכרעת הדין ושלב גזרת הדין.
שלב הבאת הראיות
המפגש המשמעותי ביותר של נפגע העבירה עם ההליך הפלילי מתרחש בעת החקירה במשטרה ואחר כך בעת הופעתו ומתן עדותו בבית המשפט. כאן טמון החשש המשמעותי לפגיעה במתלונן\מתלוננת. מוכרת הטענה כי נפגעות אונס חוות "אונס שני" בעת החקירה, ויש שאומרים "אונס שלישי" במהלך עדותן בבית המשפט; לבית המשפט – בערכאה הדיונית תפקיד מרכזי, והוא למצוא את האיזון העדין שבין הקפדה דקדקנית על כבודו וזכויותיו של נפגע העבירה במהלך עדותו, לבין שמירת זכותו של הנאשם לנסות ולסתור את העדות באמצעות חקירה נגדית; אין מדובר באיזון קל, ויש לבצעו בתשומת לב, בזהירות ורגישות מיוחדים.
בעניין זה אמרתי באחת הפרשות: הגשת תלונה ולאחריה מסירת עדות בגין עבירה כרוכה בקשיים ולבטים רבים ומלווה בחששות כבדים. עובדה זו, וכן האינטרס הציבורי בהגנה על החברה מפני עבריינים, מחייבים את כל גורמי האכיפה לסייע בידי נפגעי העבירה ולמנוע מצבים שירתיעו מתלוננים מלהביא את עניינם בפני רשויות החוק. על מערכת המשפט, בצד שמירת זכויות הנאשם בהליך המתנהל נגדו, גם לפרוש חסותה על נפגעי עבירה באשר יהיו, הפונים אל רשויות האכיפה להתלונן, והעומדים על דוכן העדים חשופים בצריח בסיטואציה קשה ביותר.הקושי מתחדד פעמים רבות במהלך חקירתם של נפגעי עבירות מין.
כן הדגשתי לא אחת את הצורך בהקפדה על חקירה נגדית המכבדת את נפגע העבירה. יחד עם זאת ציינתי כי "חקירה קשה וקפדנית אין פירושה חקירה ברוטאלית, מבזה ופוגענית.
תפקידו של בית המשפט בעיני הוא, לאזן בין זכותו וחובתו של הסנגור, לשאול את נפגע העבירה שאלות העשויות לסייע בהגנתו של הנאשם, ובין שמירת כבודו של נפגע העבירה, ומניעה, ככל הניתן, של פגיעה ברגשותיו, שלכך חשיבות מעבר למקרה הפרטני, בהיותו תמריץ שלילי להגשת תלונות בעבירות מסוג זה.
איזון זה מחייב את בית המשפט בערכאה דיונית שלא לאפשר שאלות שיש בהן משום פגיעה בכבודו של נפגע העבירה מבלי שיהיה בכך כדי לפגוע בהגנתו של הנאשם. יש לציין בעניין זה את הוראת החוק הידועה, האוסרת על חקירה בדבר עברו המיני של נפגע עבירת מין, אלא אם יש חשש לעיוות דין כתוצאה מהאיסור. תפקידו של בית המשפט להקפיד גם על הוראת סעיף 12 לחוק, המכיר בכך שניהול הליכים פליליים בזמן סביר הינו גם אינטרס של נפגע עבירה, "כדי למנוע עיוות דין".
הסדרי טעון
מוסד הסדרי הטיעון אינו מוסדר בחקיקה והוא התפתח מתוך ערכיה וצרכיה של השיטה המשפטית בהתאם למציאות בשטח. על מקומם של הסדרי טיעון בשיטתנו המשפטית דובר ונכתב רבות, כמו כן נשמעה ביקורת על הקלוּת הבלתי נסבלת שבה נחתמים הסדרי טיעון עם נאשמים גם כשהדבר אינו מחויב המציאות. עם זאת, נראה כי אין חולק על כך שיש בשימוש בכלי זה כדי לקדם את האינטרס הציבורי בכלל, ובפרט מה שחשוב לענייננו, לחסוך את הצורך להעיד נפגעי עבירה.
לא פעם שוכחים פרט חשוב, שבעצם המטרה היא להקל על מתלוננים שלא להעיד. בסופו של יום במציאות שעימה מתמודדת מערכת המשפט בישראל, מהווים הסדרי הטיעון כלי מרכזי במנגנון אכיפת החוק הפלילי והמלחמה בפשע.
הוראת החוק הרלוונטית להסדרי טיעון בחוק זכויות נפגעי עבירה מצויה בסעיף 17 לחוק, שבבסיסו נקבע כי "נפגע עבירת מין או אלימות חמורה, שקיבל הודעה על האפשרות שהתביעה תגיע להסדר טיעון עם הנאשם, או על פרטיו של הסדר טיעון המתגבש עם הנאשם, זכאי שתינתן לו הזדמנות להביע את עמדתו לפני התובע, וכיום גם בפני הגורם המאשר בפרקליטות, לפני שמתקבלת החלטה בעניין.
בית המשפט בפניו מובא הסדר טיעון מחויב לוודא שהוראות חוק זכויות נפגעי עבירה קוימו. למעשה, יכול תובע לצאת ידי חובת החוק, לאחר שישמע בקצרה את טענות נפגע העבירה, תוך התעלמות בפועל מעמדה זו. לא זאת ביקש החוק להשיג. יש לטעמי לפרש את הוראות החוק באופן שנפגע העבירה יממש את זכותו באופן מהותי. לתת לנפגע העברה להבין את מלוא משמעויותיו של ההסדר, את הטעמים העומדים ביסודו, את הקשיים שהתגלו בהוכחת האישומים. להבהיר את החשיבות לשמוע את עמדתו של נפגע העבירה לעמוד על שיקוליו, לוודא שהבין את המשמעויות, לתת לו שהות לגבש עמדה ולאפשר לו להגיש הצהרה כתובה ואם ירצה לשכור לעצמו ייצוג.
שלב הכרעת הדין
לא פעם המתלוננים הם אנשים קשי יום, התנהגותם נגזרת מתרבותם, גלותם, ארצות מוצאם, מנהגים ודעות קדומות, דלות נפש וקשיי שפה. לא פעם גם מצוקת נפש ולעיתים אי הבנת השפה, כשהם חשים פחד וחרדה. כל אלה משפיעים ללא ספק על אופן מסירת העדות והיכולת של בית המשפט לקבל תמונה מלאה על מה שארע.
כזה היה סיפורה של אשה ממוצא אתיופי, עולה חדשה, שהתלוננה על מעשיו של גיסה, בעלה של אחותה, שביצע בה מעשי אונס עת הגיע לביתה בתואנות שונות, בדרך כלל בשעות הבוקר, כאשר ילדיה היו בבית או בדרכם לבית הספר. סברתי שיש להותיר את הרשעתו של המערער כפי שקבע בית המשפט המחוזי על כנה, אם כי נותרתי בדעת מיעוט.
המתלוננת היא בת העדה האתיופית כאמור, אישה קשת יום, אם חד הורית לחמישה ילדים במצב סוציו-אקונומי קשה. המתלוננת לא שלטה כלל בשפה העברית, וניתן היה להתרשם בברור מצורת התבטאותה על המצוקה בה היתה נתונה. באותו עניין ציינתי כי עמים רבות מאפיינים סובייקטיביים של הקורבן, דוגמת גילו או מצבו השכלי, כמו גם מיהות מבצע העבירות וקירבתו המשפחתית לקורבן, וכן מאפייני המעשים, לרבות מספר הפעמים שבוצעו, ומשך התקופה שעל פניה הם השתרעו – כל אלה עלולים להשפיע על בהירות, קוהרנטיות ומידת הפירוט שבגרסת הקורבן.
סברתי כי יש להביא בחשבון מאפיינים סובייקטיביים אלו בניתוח עדות ושל נפגע העבירה, ולא לאפשר להם לפגוע כשלעצמם במהימנות העדות, וזאת כל עוד ליבת דבריו של המתלונן אמינה. עוד ציינתי באותו עניין כי גם ההקשר התרבותי אליו משתייך המתלונן יכול להשפיע על הדרך בה הוא מבטא את הדברים. באותו עניין התרשמתי כי הקושי של המתלוננת לתאר בפרוטרוט את אקט החדירה ואת יחסי המין עצמם נובע בנוסף לחשש ולפחד, גם ממורשת שמרנית ומהנוהג התרבותי ממנו באה המתלוננת.
עם זאת, גם ובמיוחד במסגרת הכרעת הדין יש להבין את מקומו של הנפגע על רקע התכליות הנוספות של המשפט הפלילי. כך באחד המקרים הורשע אדם באינוס בת זוגו גם לאחר שהעידה בת הזוג כי יתכן שהנאשם לא היה מודע לאי הסכמתה לבעילה. חרף זאת קבע בית המשפט כי יש להרשיע את המערער באינוס, שכן מעדותה באשר להשתלשלות הדברים עולה בבירור כי התנגדה למעשה. בית המשפט קבע כי על אף המגמה התופסת תאוצה ליתן מקום לקורבן העבירה, יש להבחין שאין היא מכוונת לשינוי מושכלות ראשונים בהליך הפלילי, לפיהם מדובר בהליך המתקיים בין המדינה ובין הנאשם, כאשר על האחרון ליתן את הדין על מעשיו בפני החברה כולה, ולא בפני הקורבן הפרטני בו פגע.
שלב גזירת הדין
התחנה האחרונה במסגרת ההליך הדיוני היא זו של גזירת הדין. במקומות שונים בעולם וכך גם בארץ, הלכה והתגבשה ההכרה שיש להתייחס לקורבן, לסבלו, לתסכולו, לבדידותו, לפחדיו ולנזק הנפשי והגופני שנגרם לו לעיתים לצמיתות, כחלק משיקולי ענישת העבריין.
מכאן לא נובע שקורבנות עבירה זכאים בנוסף לאמור, להביע את עמדתם באשר לעונש שראוי כי ייגזר על הנאשם. עניין זה מסור לגורמים המקצועיים, גורמי התביעה, הפרקליטות והמשטרה וכמובן לבית המשפט, אשר משקלל את כל האינפורמציה והשיקולים השונים וגוזר את דינו של הנאשם לפי שיקול דעתו.
על בית המשפט לאפשר לנפגע העבירה להשמיע את קולו ולבטא את רחשי ליבו ולתאר ואת הנזק שנגרם לו בשל העבירה, בין אם באמצעות הצהרת נפגע, בין אם באמצעות תסקיר קורבן ובין אם באמצעות עדות בשלב הטיעונים לעונש. עם זאת, על השופטים להזהיר את עצמם ולברור מדבריו של נפגע העבירה רק את אותם דברים שאינם פוגעים בזכויותיו של הנאשם בהליך הפלילי.
אני רואה חשיבות רבה גם בשבתי כשופטת בערכאת ערעור, בערעורים על גזרי הדין, לאפשר לקולו של נפגע העבירה להישמע. בהקשר זה קיימות גישות שונות של השופטים השונים, אך לטעמי אם נפגע עבירה מעוניין להשמיע את קולו בעל-פה או בכתב במסגרת הערעור ראוי לאפשר לו לעשות זאת. לטעמי אין בכך פגיעה בזכויותיו של הנאשם.
הוראת סעיף 18 לחוק זכויות נפגעי עבירה. חשיבותו של סעיף זה הינה בהעניקו לנפגע העבירה אפשרות להשמיע את דברו בבית המשפט ולבטא את הרגשתו, פגיעתו ונזקיו כתוצאה מן העבירה. סעיף זה מאפשר לנפגעי עבירה שלא העידו במשפט ליטול חלק בהליך ולהשמיע את קולם.
אני מסיימת את דבריי בהפנייה לסוגיה רבת חשיבות בעיניי והיא פסיקת פיצוי לטובת קרבנות עבירה לפי סעיף 77(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. אומר בקצרה כי אני רואה חשיבות רבה בהטלת פיצוי לטובת קרבן עבירה, כיסוד נוסף של חבות המוטלת על העבריין שיש בו גם יסוד של היטהרות עבורו. פסיקת פיצוי, יש בה משום סיוע בשיקומו של הקרבן, בד בבד עם הכרתה של המדינה בסבלו ומתן מענה לו. יש אפוא, לעודד את השימוש בסעיף 77 לחוק העונשין.
לסיום, חשוב לומר כי תשומת הלב לנושא קרבנות עבירה הורחבה והודגשה. אם בעבר קולם נשמע בדממה דקה, היום הוא יישמע ביתר שאת; ומה שחשוב מבחינתנו כחברה, שתהא תשומת לב ואוזן קשבת לצעקתו של כל קרבן וכל חסר ישע בחברה. שלא תהיינה נשים כמו כרמלה בוחבוט, קרבנות של שנים רבות שהחברה ראתה ושתקה.
תרשו לי לסיים מעט בנימה אישית. בתי הבכורה (אחת משלוש), היא רופאה בבית חולים הדסה במחלקה הגניקולוגית, ד"ר שגית ארבל-אלון, היא גם מנהלת המרכז לתקיפה מינית "בת עמי" בבית החולים, וגם כותבת שירה. בעקבות מפגש עם מטופלת שמאד נגעה לליבה, היא כתבה את השיר שאותו אקרא ברשותכם.
אַנְקוּיָה קִינְדָה
אֶצְבְּעוֹתַיִךְ, כְּשׁוֹקוֹלָד שֶׁפַּג תּוֹקְפּוֹ
שלובות בְּאֵלּוּ חֲסֵרוֹת הַצֶּבַע
שֶׁהִגַּשְׁתִּי לָךְ.
כִּשְׁתֵּי יְלָדוֹת
הִצְטוֹפַפְנוּ עַל מִטַּת בֵּית הַחוֹלִים
הַגְּבוֹהָה, רַגְלֵינוּ מתנדנדות
לֹא נוֹגְעוֹת בַּקַּרְקַע.
מופרדות מֵהַחוֹלוֹת הָאֲחֵרוֹת
בְּוִילוֹנוֹת שֶׁאֲפִלּוּ הֶדְפֶּסֵי אשליית הַפְּרָטִיּוּת
פִּינוּ מְקוֹמָם לַמְּצִיאוּת,
אַתְּ מְהַדֶּקֶת אֶת יאושך
עַל חֹסֶר הָאוֹנִים
הַגָּלוּי שֶׁלִּי.
אֵינֶנִּי מְבִינָה אַף מִלָּה
מֵאֵלּוּ הַמִּתְגַּלְגְּלוֹת בֵּין שִׁנַּיִךְ הַצְּחוֹרוֹת
באמהרית אוֹ טיגרית,
וּשְׂפַת הַתַּנַ"ךְ הַמְּשֻׁתָּף לָנוּ
לֹא מְאִירָה אֶת עֵינִיַיִךְ
כְּמוֹ בְּרֶגַע בּוֹ הִנַּחְתְּ
אֶת רֹאשֵׁךְ עַל כְּתֶּפִי
הנדרכת לְמַאֲבָקֵנוּ הַמְּשֻׁתָּף
וּלְכֹל אַחַת
הָיְתָה דִּמְעָה.
