עיריית תל אביב הטילה עיקולים על חשבונות בנק אדם המחזיק מספר נכסים בתל אביב, בטענה לחוב ארנונה שלא שולם. זאת למרות שלאותו אדם היתה יתרת זכות בעירייה. שופט בית משפט השלום בתל אביב, אילן דפדי, קבע כי העירייה תפצה את האיש בגין לשון הרע (23 מרס).
ב"מ, הבעלים של מספר נכסים בתל אביב, קיבל מהעירייה ב-1 בפברואר 2018 מכתבים המפרטים יתרת חוב ארנונה על נכסים בהם הוא מחזיק, בסך כ-28,500 שקל. באוגוסט 2018 הסתיים הליך בירור בין הצדדים וסוכם כי הוא מחזיק ביתרת זכות לגבי חשבונות הנכסים שלו. מאז, העירייה פעלה מספר פעמים לגביית חוב הארנונה בדרך של קיזוז החוב מיתרות זכות בחשבונות נכסים אחרים שלו.
בתביעה שהוגשה באמצעות עו"ד טמיר שרגא ועו"ד משה שרגא טען ב"מ, כי למרות שהיתה לו יתרת זכות גבוהה אצל הנתבעת – בין חודש דצמבר 2018 ועד חודש ינואר 2019 הטילה העירייה שבעה עיקולים על חשבונו בבנק. ב-22 בינואר 2019 הוא יצר קשר עם העירייה, שהודיעה לאחר בירור כי תפעל מיידית להסרת העיקולים ולפירעון חוב הארנונה הנטען, באמצעות קיזוזו מיתרת הזכות. עוד באותו יום שלחה העירייה לתובע מכתב בו פורט אופן הקיזוז, אלא שלפי התביעה – למרות זאת המשיכה והטילה עיקולים נוספים על חשבונותיו בבנקים אחרים.
בתביעה נטען כי בהיותו מנהל מספר עסקים והשקעות שונות ומגוונות ולצורך ניהולם התקין, על ב"מ להימצא בקשר מתמיד עם בנקים שונים, לקבל מהם אשראי ולשמור על מעמדו הרם ועל דירוג אשראי גבוה. לפי התביעה, הטלת עיקול נרשמת במרשמי הבנק וגופים כלכליים אחרים המסתייעים בהם, ופוגעת בדירוג האשראי שלו.
נטען גם כי העיקול גם מתועד ומופיע במערכות המידע של הבנק, ובמקרים כאלה הבנק לא מאפשר פתיחת פעילות עסקית והרחבת פעילות קיימת, מעלה דרישות מחמירות בענייני בטחונות ומעניק תנאים פחות נוחים בכל בקשת אשראי. המשמעות, כך נטען, היא פגיעה ישירה בעסקי התובע.
לפיכך, התובע טען כי כל אחד מהעיקולים שהוטלו שלא כדין מהווה פרסום לשון הרע, ודרש מהעירייה פיצוי של כ-790 אלף שקל, ועוד 100 אלף שקל הוצאות משפט.
העירייה, באמצעות עו"ד שרון המר, טענה כי הטענות העובדתיות להן טוען התובע אינן מדויקות. לטענת העירייה, התובע פנה בבקשה להחזר כספי על נכסים מסוימים בהם היה רשום יחד עם אדם שהלך לעולמו. לטענתה, לתובע היו חובות ארנונה שידע עליהם ולא פרע אותם.
כמו כן טענה העירייה כי על פי חוק קיזוז אינו מתבצע באופן אוטומטי. לטענתה, התובע יכול היה לבקש, כפי שעשה בעבר, לקזז את סכום החוב מחשבונות ביתרת זכות.
לטענת עו"ד המר, במקום שבו העירייה פעלה לפנים משורת הדין, לא ניתן לבוא אליה בטענות על התנהלותה.
עוד טענה העירייה כי התובע ניסה להטעותה ולא שילם את חובות הארנונה במועד במטרה להכשילה. מאחר שמדובר היה בחוב חלוט שלא שולם, כך נטען, זכותה המלאה של העירייה לפעול לגבייתו בהתאם לחוק.
זאת ועוד, העירייה טענה כי הבנקים נתקלים בעיקולים מסוג זה חדשות לבקרים, ואין בכך כדי להכפיש את שמו, בדיוק כפי שעבירת תנועה קלה אינה מעידה שמדובר בעבריין.
השופט אילן דפדי החליט לקבל את התביעה וביקר את העירייה. "הנתבעת היתה עורכת בדיקה פשוטה היתה מגלה שעל שם התובע קיימים מספר נכסים שבחלק מהם קיימת יתרת זכות שיש בה כדי לכסות את חובות הארנונה במלואם", ציין השופט, "אם סברה כי אין היא רשאית לבצע קיזוז מיוזמתה – יכולה היתה לפנות אל התובע ולהציע לו לפעול כך… במקום להטיל עיקולים בבנקים בהם מנהל התובע את חשבונו, יכולה היתה להטיל עיקול על הכספים, אשר ממילא היו ברשותה. אם היתה פועלת כאמור לעיל היתה נמנעת כל הפרשה בגינה הוגשה התביעה".
על כן השופט פסק לטובת התובע 50 אלף שקל בגין לשון הרע ועוד 12,000 שקל הוצאות משפט.
מעיריית תל אביב-יפו נמסר: "לעמדת העירייה, בית המשפט שגה בפסיקתו והעירייה בוחנת בימים אלה את פסק הדין והשלכותיו ושוקלת הגשת ערעור על פסק הדין"
