ראסל קרואו (60), זוכה האוסקר עבור "גלדיאטור" הבלתי נשכח, זכור לטוב גם מסרטים יוצאי דופן באיכותם כמו "נפלאות התבונה", "אמריקן גנגסטר", "גוף השקרים", "שם המשחק" ועוד.
עכשיו הוא מגיח מחדש למסך ומצליח כהרגלו למגנט.
הפעם זה קורה לקרואו במותחן פשע הזוי, סהרורי, פינתי ומוזר, החורג מכל חוקי וכללי הז'אנר המקובלים, המורכב מפאזל סבוך של רסיסי זיכרונות אבודים, המתחברים בהדרגה לתשבץ המשובץ מפלאשבקים שקופצים חופשי בזמן אחורה וקדימה וחוזר חלילה.
כאן, קרואו הוא כבר לא גלדיאטור ולא דמות גדולה מהחיים, אלא דמות שהחיים גדולים עליה.
הוא רוי פרימן – חוקר בכיר במחלק הרצח לשעבר, עם זיכרון שבור, שיצא לפנסיה מוקדמת אחרי תאונת נהיגה בשכרות.
הוא היה נשוי פעם אחת, אבל אין לנו מושג למי, כי הוא ניפץ את תמונת חתונתם בהתקף כעס נשכח.
מאחר וזכרונו פצוע קשה, יש לו תוויות מודבקות על מסקנטייפ על כל דבר בדירתו העלובה, כולל שמו, כדי להזכיר לו למה הם מיועדים, למרות שהוא עדיין פותח מידי פעם את המיקרוגל כדי למצוא את השלט של הטלוויזיה מטוגן לחלוטין.
זקן שיבה לבן מעטר את פניו העייפות, וראשו עטוף בתחבושות מכוסות בכיפת רשת, בעקבות טיפול חדשני של רופא שעושה לו גירוי ניסיוני באמצעות שתלי אלקטרודות במרכזי הזיכרון, כדי לשחזר את המסלולים העצביים שלו. כל מה שהוא צריך זה רק טריגר שישמור על המוח שלו פעיל, פן יתנוון סופית.
הריסות זיכרונותיו הפגומים
ואז מגיע הטריגר.
טלפון מאמילי דיץ מארגון הצדקה "ידיים נקיות", הפועלת למען אסירי הכלא. היא מתחננת בפניו להיפגש עם אייזק סמואל, נרקומן לשעבר ופורץ, שיושב באגף הנידונים למוות בגין רצח שהתבצע לפני 10 שנים, של ד"ר ג'וזף וידר. בעוד חודש, אם לא יוכח אחרת, הוא ייאלץ לשבת על הכיסא החשמלי ולהחזיר נשמתו לבורא עולם.
אייזק מתעקש שהוא חף מפשע, ובקשתו האחרונה היא לפגוש את פרימן, שהיה מעורב בזמנו בחקירת הרצח, כי רק הוא יוכל למצוא את הרוצח האמיתי, ולהוכיח שהוא חף מפשע.
פרימן לא ממש זוכר את הפרשה, למעט פלאשבקים שמזכירים לו שאייזק היה שם כפורץ כאשר ד"ר וידר נרצח, אבל לא ראה פיזית את הרוצח. מזלו של פרימן שהאינסטינקטים והכישרון עדיין חבויים שם מתחת להריסות זיכרונותיו הפגומים, והפרשה מדליקה אותו ומעלה אותו מחדש על הגלגל. הוא נפגש בכלא עם אייזק, שמספר לו שלפני עשור הופעל עליו לחץ מסיבי להודות ברצח על ידי הבלש ג'ימי רמיס, שותפו לשעבר של פרימן.
גחלים כבויים של תיק הרצח
פרימן סוקר וסורק מחדש את כל התיקים הישנים שלו, והצעד הראשון שהוא עושה זה ליצור קשר מחודש עם שותפו הוותיק רמיס, שעבד אתו בזמנו על חקירת הרצח, כמו גם על חקירות אחרות.
רמיס אמנם שמח לראות אותו אחרי נתק שנמשך עשור, עד שפרימן מתחיל לפשפש בגחלים הכבויים של תיק וידר. פרימן ממשיך להקשות על רמיס ושואל מדוע הם לא בדקו ברישומים של החשוד השני שלהם, ריצ'רד פין, שטביעות אצבעותיו היו מרוחות בכל ביתו של ד"ר וידר, ומדוע רק שמו של רמיס רשום על הצהרתם, כאשר בכל שאר המקרים הם חתמו ביחד.
רמיס מבטיח לפרימן לבדוק את העניין, אך נדמה שהוא לא ממש מתלהב לנער את האבק מתיק חקירה ישן נושן ומבקש מפרימן "לא להעיר כלבים ישנים". ("כלבים ישנים" הוא שמו המקורי של הסרט, א.ש).
אחרי הפגישה המפתיעה עם רמיס, לפרימן נודע על מותו הפתאומי של פין. כל הסרט נכנס לטוויסט מטורף, על גבול הסוריאליסטי.
פלאשבק מהיר שמבזיק במוחו של פרימן מציף זיכרון חולף שפין היה מחוץ לביתו של ד"ר וידר למחרת הרצח, ומאותו רגע הפרשה מקבלת תפנית חדה. הוא מגיע להלווייתו של פין, נפגש עם כמה מבני משפחתו ומקבל לידיו כתב יד שפין כתב, שבו יומן מפורט של כל שיתוף הפעולה שהיה בזמנו לפין עם ד"ר וידר ולורה ביינס, אישה שפין היה מאוהב בה קשות, ששיתפה בזמנו פעולה עם ד"ר וידר בתזה שלה. מכאן העניינים רק הולכים ומסתבכים.
צילו הארוך של הזיכרון
כך מתחיל פרימן, שעד לפני כמה ימים נחשב לשבר כלי שנקבר מתחת להריסות זיכרונותיו הפצועים, לחוקר חד וסקרן הנאבק על גורלו של גבר שחייו תלויים על כף המאזניים באגף הנידונים למוות. הוא מוצא עצמו חייב לחבר את הראיות האכזריות מחקירת רצח בת עשור, ולחשוף רשת מרושעת של סודות קבורים ובגידות הקשורות קשר ישיר לעברו.
הזיכרונות האבודים של רוי ממשיכים להישלף בהדרגה ממצולות השכחה. באחד הפלאשבקים המנתרים מעברו, הוא נזכר שזמן קצר אחרי הרצח של ד"ר וידר, לורה ביינס גילתה שלא תקבל קרדיט על המחקר שלה עם ד"ר וידר, ומאותו רגע נעלמה באורח מסתורי כאילו בלעה אותה האדמה.
ובחזרה להווה: פרימן הולך לפגוש את דנה פין, אלמנתו של פין, שנזכרת בשיחה סוערת שניהל פין עם ד"ר אליזבת ווסטלייק. כשהוא פוגש את ד"ר ווסטלייק, הוא קולט ישר שלורה ביינס וד"ר ווסטלייק הן בעצם אותה אישה, וחשדו גובר באישה המסתורית והממגנטת, המאוהבת בסקס פרברטי חוצה גבולות, שניהלה בזמנו רומן סוער גם עם ד"ר וידר וגם עם ריצ'רד פין, שחוזרת למשוך בחוטים ועושה הכול כדי לטשטש עקבות, לשבש את החקירה המחודשת ולהעלים ראיות מחשידות.
בהתבסס על זיכרונותיו השבורים, אך החוזרים, פרימן הולך לבר שנהג לפקוד לפני עשור. מהברמן הנוכחי הוא מקבל כמה פרטים שטחיים על דיאן לינץ', ברמנית לשעבר, ונזכר שלינץ' היתה גרושתו שטופלה בזמנו על ידי ד"ר וידר, כדי להיפטר מזיכרונות כואבים שהיו לה מאביה האלכוהוליסט.
ד"ר וידר צילם גם קלטת של לינץ' שהעלתה את חמתו של פרימן, שלא זוכר מה קרה בעקבותיה, חוץ מזיכרון עמום של מחבט בייסבול עקוב מדם, אותו הוא מוצא בהווה בחפירות שהוא עושה ליד ביתו של ד"ר וידר.
נחסוך מכם ספוילרים מהפרשה הסבוכה והמסועפת, שרק מסתבכת ומסתעפת, המנתרת על טרמפולינת הזמן לגבהים קלושי חמצן. נרמוז רק שכל דמות בסרט, כולל דמותו של פרימן, הופכת אוטומטית לחשודה פוטנציאלית ברצח.
אלא שהפעם, הפואנטה המרכזית המסתתרת מאחורי מותחן הפשע המוזר הזה היא לא מי רצח את ג'ו וידר, אלא צלו הארוך של הזיכרון האנושי המתעתע, שמזכיר נשכחות ומשכיח זיכרונות. יש משהו מסקרן בחקר כוחו של הזיכרון בחיינו, כי הזיכרון הוא זה שמספק לנו הבנה מי אנחנו, מהי זהותנו האמיתית, מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים.
"החשוד האחרון". Sleeping Dogs. עכשיו בבתי הקולנוע ברחבי הארץ.
במאי: אדם קופר.
עפ"י "ספר המראות" מאת יוג'ין צ'ירוביץ'.
שחקנים: קארן גילאן (לאורה ביינס/ד"ר אליזבת ווסטלייק), מורטון צ'וקאש (ד"ר ג'וזף ויידר), טומי פלנגן (ג'ימי רמיס), הארי גרינווד )ריצ'ארד פין), פצ'ארו מזמבה (אייזק סמואל), לין גילמרטין (דיאן לינץ'), אליזבט בלקמור (דנה פין), אמילי דיץ' (קלי גרייסון).
