רק בישראל

להקת "מצב חירום" – לחצו לסרטון (צילומים: ניר קידר)

יום חמישי, 14 יולי, מרכז החינוך בכלא רימונים. שעת בוקר. שלושה אסירים, אחד אוחז בגיטרה אקוסטית, שני בחשמלית, שלישי עם הבס, מנגנים את הקלאסיקה של זוהר ארגוב, "בדד". מה כבר נשאר. הזמר הסולן שמוביל את הנגנים, בקול ערב, הוא לא אחר מקצין החינוך הראשי של הכלא, רב כלאי איתמר יפת. הקהל, 50 האסירים שבחדר, כולם שפוטים לתקופות ארוכות, מצטרפים בשירה מלווה, דיכאונית משהו. כיאה.

בין האסירים מוזיקאי מקצוען אחד בשנות ה-40 לחייו, בדרך למאסר עולם. ואחד "חצי מקצוען", כהגדרתם, בן 30 שניגן בלהקות צעירות והיה סאונדמן. השלישי הוא ה"חובבן", לא ילד, בן 69, רואה חשבון במקצועו. שילוב של נורמטיבים המבטאים את הנורא מכל – כל אחד יכול, ליפול. ניקול אנגלנדר, ראש ענף תקשורת בשירות בתי הסוהר אשר מלווה אותנו במפגש, מוודאת בקפדנות שלא יינתן שום זיהוי לשמותיהם של האסירים, למעט העובדה שלהרכב המוזיקלי המחתרתי הזה קוראים "מצב חירום".

זה "שבוע ההתמכרויות" במרכז החינוך ברימונים. שבוע של הסברה, הרצאות ופעילויות מגוונות שתכליתן גיוס אסירים מכורים לסמים לפרויקט הגמילה "רעות". השעה שבמהלכה אנו אורחים במקום היא שעת "העברת מסר" מאסירים ותיקים, בוגרי תוכניות גמילה – מהם שעברו אותן מספר פעמים ונפלטו, ונפלו ושוב חזרו – אל אסירים בתחילת הדרך. שלושה "מעבירי מסר" למודי קרבות נבחרו לבוקר הזה, אסירים שמספרים את סיפור חייהם לחבריהם, איש איש וסיפורו, הכולל הידרדרות בגיל צעיר, מאסרים, נסיונות שיקום, כשלונות רבים, אך גם תקוה וניצני שינוי, תחושה של כוח לשנות וחשיבה חיובית אותה הם מנסים להשרות על חבריהם.

"הייתי במרכזי גמילה מספר פעמים עד שהמשפחה כבר התייאשה ממני", סיפר ציון, השפוט ל-17 שנות מאסר, מתוכן ריצה כבר 10. "נפלטתי, ושוב נכנסתי בסבב שימוש נוסף של קוקאין, ואמרתי שבפעם הבאה כבר ימצאו אותי בחירבה עם מזרק ביד, וזה יהיה הסוף שלי. בפעם האחרונה שמצאו אותי פתחתי את העיניים בבית חולים, הייתי גמור, לא יכולתי לעמוד על הרגליים. אמרתי שאם הפעם בורא עולם עושה איתי חסד, הפעם אני לא חוזר להשתמש".

לאסיר אחר שמעביר את סיפורו, בן 54, זה כבר מאסר שלישי ממושך, הפעם למשך שמונה שנים. "ידעתי לעשות רק שני דברים: סחר בסמים ושוד", הוא אומר ומספר על אינספור רגעים ותקופות של שפל, מגיל 13 אז עזב את הבית, דרך שנים של ניתוק עם משפחתו, ועד לפני חמש שנים, כאשר בזמן היותו במאסר, נרצחה בתו. "חבר'ה, מי שרוצה להמשיך להשתמש – הסוף זה מוסדות, בתי משוגעים, בתי סוהר", הוא אומר לקהל שומעיו. "אנשים מתים ממנת יתר ואף אחד לא שומע עליהם. היום אני במקום הרבה יותר טוב והכל בזכות הטיפול. החלום שלי בסך הכל הוא לחבק את הבן הקטן שלי וללכת איתו לבית הספר. זה כל מה שאני רוצה. גבר הוא מי שמגדל את הילדים שלו ומי שתומך בהם, ולא מי שמשתמש".

ה"זמיר" מתחילת הבוקר, רב כלאי יפת, 30 שנה בשירות בתי הסוהר, אומר לנו: "אנחנו מקבלים כאן אסירים עם כל המנורות כבויות, כשהכל שרוף – המשפחה, העבודה. התפקיד שלנו כאן הוא להדליק, פנס אחד ועוד אחד. מטרת החינוך היא להוכיח לך שהיית יכול להיות משהו אחר".

יש מצב.

בימים הקרובים נעלה כאן עוד כתבות משבוע ההתמכרויות.