 |
| אהרון אפלפלד (צילום מסך: מתוך תוכנית הטלוויזיה "חוצה ישראל") |
"בשבילי כתיבה על השואה היא כתיבה על הילדות. אני כותב על השואה, אבל לא כותב על השואה – אני כותב על הילד אהרן שהעולם התחתון, הגנבים והפושעים של אוקראינה אימצו אותו. כל אלה חוויות ילדות. הייתי בן שבע כשפרצה המלחמה ובן 12 כשהיא הסתיימה. זו היתה הילדות שלי וזה היה בית הספר. בית ספר שאני לא מאחל אותו לאף אחד, אבל הוא עשה אותי סופר".
כך מסביר הסופר אהרון אפלפלד את המניע והשורשים של יצירתו האדירה, מעל 40 ספרים שפרסם במשך חמישה עשורים ותורגמו ליותר מ-30 שפות. ספריו עוסקים, רובם ככולם, בשנות השואה ובשנים שלפניהן או אחריהן מבעד לעיניו של ילד יהודי שהופרד מהוריו ונדד לבדו ביערות, שרד למחייתו בדרך לא דרך, הסתיר את זהותו היהודית ו"אומץ" על ידי עבריינים, שוכני יער ואנשים החיים בשולי החברה, שבהם הוא מביט בדיעבד בחמלה ובאמפתיה – כל זאת כסיפורו האוטוביוגרפי ונסיונו האישי ממש, שבו שוזר אפלפלד יסודות נוספים של דמיון ובדיה.
 |
| קאטרינה, ספרו של אפלפלד |
1941
אמו נרצחה בתחילת המלחמה, אביו נלקח ונעקר יחד איתו על ידי הגרמנים ממקום הולדתם שבעיירה הבורגנית צ'רנוביץ על גבול רומניה למחנה עבודה. בגיל שמונה וחצי, לאחר שנותק מאביו, הילד אהרן, בן יחיד להוריו, שמוצא עצמו כמו רבים ללא מגן וללא בית, בורח מהמחנה, מהמקום שממנו הרוב כבר לא חוזרים.
השנה היא 1941, ובמשך שנתיים אפלפלד משוטט במרחבי היערות האוקראיניים, לפני שהוא פוגש בחיילי הצבא האדום. "נדדתי לבד. הייתי בטוח שחיי הולכים להסתיים. הייתי מתקפל על יד כלב, מתכרבל על יד סוס וישן איתו. ברחתי, נדדתי וחייתי במשך שנתיים בבקתות מחוץ לכפרים עם אנשי העולם הקרימינלי ואנשי השוליים: הזונות, המכשפות, הרוצחים, המשוגעים, החולים. היה לי מזל שהיו לי פנים של ילד אוקראיני, שיער בלונדיני ועיניים כחולות" – דברים שאפלפלד סיפר בשורה של ראיונות וכנסים אקדמיים שאירחו אותו בשנים האחרונות, אחרי שזכה להכרה בינלאומית רחבה כאחד מ"כותבי השואה" הבולטים כיום. זה היה שנים אחרי שזכה גם בפרס ישראל, למרות, או אולי דווקא, מפני שלפי דבריו הוא אינו מהסופרים העוסקים בתיאור הזוועות, אלא מעדיף להפליג למקומות האישיים שאותם חווה, שבהם "האדם נשאר אדם ושרד למרות הסבל".
 |
| חוויות מביתה של הזונה. פרחי האפלה |
הזונה של הכפר
בספר "פרחי האפלה", שמבוסס על חוויותיו מביתה של זונה אוקראינית, הוא מתאר באמצעות דמות בדיונית, את המקלט האמיתי שמצא אצל אותה פרוצה במהלך תקופה בנדודיו בגיל 10, תקופה שבה חווה אפילו חניכה מינית מרומזת. "הגעתי לבקתה מחוץ לכפר ואשה פתחה לי את הדלת, אמרתי לה שאני רוצה להיות אצלה והיא קיבלה אותי. לא ידעתי שהיא הזונה של הכפר. הייתי אצלה כחצי שנה ושם, לאמיתו של דבר, ראיתי מהם חיים. הייתי צריך לנקות את הבית, להביא לה מצרכים מהכפר, אבל שם ראיתי גם בפעם הראשונה את הגוף, ראיתי עירום, הייתי עד לכעס, לתשוקה. זה היה בית ספר נפלא… חבל שכך צריך ללמוד את החיים, אבל עבור מי שמתבונן בבני אדם וכותב על כך, זה היה בית ספר חשוב. בימי הקור כשלא היו קליינטים, היא היתה מספרת לי על עצמה, מספרת על חברים אחרים שהיו לה פעם, לא אותם סוסים גויים, אלא דווקא סטודנטים יהודיים שידעו לאהוב אישה. רציתי לומר לה שגם אני יהודי, אבל הרגשתי שזה מסוכן", הוא סיפר באחד בראיונותיו הרטרוספקטיביים.
כשאחד מהקליינטים החל לחשוד בו, הוא המשיך בנדודיו. "למדתי להריח בני אדם ולהתבונן בהם עמוקות. לא דיברתי, ולא שאלתי. עשיתי מה שאמרו לי לעשות. פחדתי להסגיר את מוצאי וידעתי שהדיבור הוא מסוכן, אבל חידדתי את האוזן ואת העין: זה אדם שעשוי להכות וזה להתעלל, זה טוב וזה רע, זה גס רוח וזה בלתי צפוי".
"מהו העולם התחתון של אותה תקופה?", הוא מרבה להישאל. "אלו אנשים שעזבו את משפחותיהם, חיו ביערות והתפרנסו מאלימות. לפעמים הם היו זקוקים גם לילדים. אם לדוגמה גונבים סוסים, מרימים אותי וזורקים אותי באמצע הלילה דרך האשנב שבאורווה, ואני צריך למצוא את הדרך בזריזות ולהוביל את הסוסים החוצה. אם לא עשית בדיוק מה שהם רוצים הם מכים בך.. אבל היה שם גם מישהו שנתן לי פרוסת לחם. ואני זוכר גם רגע נפלא שאחד הפושעים שראה כבר שעם הנעליים שלי אי אפשר, נתן לי זוג נעליים.
"הנסיון הזה לימד אותי לאהוב בני אדם באשר הם בני אדם", אומר אפלפלד. "בתוך כל המכלול הנורא היו גם רגעי שמחה: ראיתי את המלחמה בעיני ילד, וילד בן 8-9-10 לא לגמרי מודע למתרחש סביבו, אלא בעיקר בצד הפיזי, קר-חם, שבע-רעב. אלה הפרמטרים שעל פיהם הוא מודד את העולם. אז היתה לי פרוסת לחם, ומישהו נתן לי קורת גג ומישהו שם לב אלי".
 |
 |
| פרופ' דן לאור | פרופ' יצחק בן מרדכי |
אדי קינג
"הפשע שאפלפלד מתאר מבעד למשקפיו, על רקע מלחמת העולם, מסמל את המצב הנואש של האדם והעולם, אבל הפשע הזה הוא גם בית ספר להישרדות", אומר פרופ' בדימוס יצחק בן מרדכי, מומחה לספרות עברית מאוניברסיטת בן גוריון, שכתב על "פשע כמטאפורה וכדרך לגאולה" ביצירתו של אהרן אפלפלד דרך הספר "עד שיעלה עמוד השחר".
בספר רוקח אפלפלד כדרכו בדיה ושברי זכרונות יחד, ומספר על נערה יהודיה שהתאהבה בחבר שלה לתיכון, ספורטאי, שרירי, אבל רחמנא ליצלן גוי, והתחתנה איתו. מהר מאוד התברר לה שהיא, הצעירה העדינה, המחוננת, נישאה לבחור שתיין ואלים, והיא מצאה עצמה כלואה איתו ועם משפחתו בסביבה אנטישמית, עד שיום אחד מתוך מצוקה היא לקחה גרזן וערפה את ראשו. מאותו רגע נרדפה ונדדה עם בנה בן החמש ממקום למקום כשהמשטרה מאחוריה, ולפני שנתפסה, הספיקה לעשות עוד "פשע": לשרוף כנסיות מתוך נקמה.
"הפושעים שאפלפלד כותב עליהם הם לא הפושעים הקלאסיים בנשמתם. הוא כותב על אנשים שהמצוקה הביאה אותם לידי כך, אנשים שהם כלאחר ייאוש והפשע הוא המוצא היחידי שלהם, הוא בכורח הנסיבות", אומר בן מרדכי. "אפלפלד כותב על זה ברקע השואה, אבל אחרים תיארו מצבים דומים בנסיבות שונות, למשל המחזאי נסים אלוני שכתב על "אדי קינג" – עיבוד מודרני של "אדיפוס המלך" באסוציאציה ניו יורקית. אדי קינג הוא מלך הפשע, הוא גנגסטר, אבל הוא כזה שמגיע מתוך מצוקה, הוא מהגר, והפשע עבורו הוא אופציה להתקדם ולעשות משהו עם עצמו, לחיות טוב יותר. מי שבמצוקה ורוצה להרים את עצמו, איפה הוא יכול להיות מלך? רק בעולם התחתון.
"בסיטואציות שמתאר אפלפלד זה ממש צורך הישרדותי: אתה צריך להכיר את המקומות האפלים כי העולם הוא לא רק אור, העולם הוא גם חושך, והוא כל המקומות האפלים שצריך לדעת להסתדר בהם, עם סרסורים וזונות ואנשי העולם התחתון, גם אם אתה אינך כזה".
 |
| הספר סיפור חיים |
עסקת השוקולד
פרופ' דן לאור מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב: "בעולם האנרכי של המלחמה, עולם שהתפרק מצווי מוסר, מסדרי חיים נורמטיביים ומכל מערכת חוקית – הפשע והעבירה הפלילית הופכים לאמצעי קיום לגיטימי. דווקא לאנשים האלה, שמתנהלים בצורה פלילית, עבריינית או חוקית למחצה, יש בעולם הזה כוח הישרדות יותר מאחרים.
"אפלפלד מציע את התובנה הזו גם לגבי תקופת השואה וגם אחריה. בקובץ הסיפורים "שנים ושעות" יש לו סיפור שנקרא "1946", שם הוא מדבר על היסודות הפליליים בחברה היהודית של פוסט השואה, על מבריחים, ניצולים שמחפשים אחיזה ואנשים שעושים קומבינות, בעולם של מאבק על ההישרדות, שכל הנדרים מותרים בו ואין עכבות מוסריות. הוא לא שופט ולא מביט בהם מתוך עמדה של עליונות או של גינוי, להיפך, יש לו אמפתיה ובמובן מסוים הוא רואה בהם קורבנות.
גם חיים גורי כתב ספר בשם "עסקת השוקולד", בו הוא תיאר "צעירים יהודיים שנשאבים לעסקאות שוק שחור במימדים אדירים אחרי המלחמה, מתוך שאיפה 'להביא את המכה' , שורדים שהדחף שלהם הוא לחזור לחיים, להסתדר ולנקום. זו תופעה ידועה, שרבים עסקו אחרי המלחמה בלא מעט פעילויות 'מפוקפקות' – זנות, שוק שחור והברחות. מי שעוד מדבר על זה הוא יצחק (אנטק) צוקרמן בספר הזכרונות שלו 'כל השנים ההן', שיצא אחרי מותו. הוא נוקב ממש בשמות מהגרים שאת ההון הגדול שלהם עשו בפרנקפורט מיד אחרי המלחמה בבתי בושת".
