פרויקט אחריי

מאיר שרעבי בוועדה למלחמה בסמים בכנסת

"בכל פעם שאני נכנס בשערי הכלא אני מנצח את מאיר האסיר, העבריין. אני חוזר לכאן, לא שפוט, לא עצור ולא בפוסטה". כך פותח את הראיון מאיר שרעבי מכפר שלם, שהיה עמוק בעולם העברייני, ייבא הרואין מהולנד וגרמניה בשיתוף פעולה עם בכירי העבריינים במדינה, וניהל תחנות קוק פרסי בשכונת התקווה תקווה ודרום תל אביב, הוא היה שותפו הנאמן של עמוס מסיקה למשל. שרעבי ריצה גם שלושה מאסרים, אחד מהם אחרי שנעצר עם מסיקה, מהאחרון שבהם הוא השתחרר מכלא שאטה ב-1988, וכמעט מאז, הוא כבר 26 שנים נקי.

לא זו אף זו, הוא גם עשה סוויץ' עמוק שהותיר אותו בסביבה, אבל בצד השני, כאחד מראשוני המטפלים והמשקמים מבין המכורים לסם המוות – הרואין. שנים ארוכות שרעבי הוא "מודל חי" גם לאסירים – כמכור לשעבר שהפך למדריך ומנחה קבוצות טיפול בבתי הסוהר. "שינוי דרך חיים" היא הכותרת של קבוצה ארוכת שנים בהנחייתו בכלא מעשיהו, המיועדת לאסירים רצידיוויסטים (חוזרים) ולמכורים לסמים השונים – כאלה שיצאו וחזרו לכלא שוב ושוב, אחרי שכבר הבטיחו לעצמם להיגמל כל כך הרבה פעמים.

"כשפועלים שלי בתחנות הסמים בתקוה נכנסו לבתי סוהר וראו שאני הפסקתי, ואני נקי, זה עודד אותם. הם ראו שהדרך הזו עובדת, שאפשר להיגמל. זה עובד למי שרוצה", אומר שרעבי, כיום כבר בן 66. בשבוע הראשון של חודש יולי הוא נטל חלק ב"שבוע ההתמכרויות" של שירות בתי הסוהר, שבוע בו אנשי החינוך בבתי הכלא השונים העבירו פעילויות מיוחדות והביאו מרצים מבחוץ במטרה לגייס אסירים לתוכניות גמילה. שרעבי, חלק מהנוף של צוותי החינוך והשיקום בבתי הסוהר, הופקד על העברת מסרים לעצורים בכלא הדרים.

העברת מסרים לאסירים

צי הסחר

מאיר שרעבי גדל בכפר שלם, בין שבעה אחים, אחד מהם הוא אריה שרעבי, פעיל חברתי בכפר שלם טרם המהפך בשלטון, שלמד משפטים ועבד במשרדו של עו"ד אליהו קידר הפליליסט האגדי עם לקוחות "צעירים" כמו גומדי וטוביה אושרי, עד שפתח משרד עורך דין מאוד מצליח וייצג את בכירי הפשע, ובראשם יחזקאל אסלן לו ייחסו אז את החיסול של מסיקה, שהאח הצעיר מאיר היה בן טיפוחיו.

לפני כעשר שנים עו"ד אריה שרעבי מונה לשופט בבית משפט השלום בתל אביב אולם עקב מחלוקות עם נשיאת בית המשפט, השופטת עדנה בקנשטיין, הוא פרש משיפוט ופתח מחדש את משרדו ברחוב יהודה הלוי.

עו"ד אריה שרעבי

לפשע מאיר נכנס מאוחר יחסית, אחרי שבשנות השבעים עבד כימאי בצי הסוחר הישראלי, שבשנים ההן היווה חממת פשע לכל דבר בתחומי ההברחות של סחורות ומטבע זר, וכמובן גם סמים שנרכשו ביעדים אקזוטיים ברחבי העולם.

"כשהייתי בן 16 הצטרפתי לצי הסוחר ובגיל 20 כבר הייתי רב מלחים צעיר. הים היה הבריחה שלי, בריחה ממצוקה, משכונת עוני לעולם הגדול, זה מילא לי חור בנשמה. אבל כשירדתי מהים בגיל 26 חזרתי למקום שממנו ברחתי, לאותה נקודה, אותה סביבה וחברי ילדות, מהר מאוד הפכנו לבעלי תחנות סמים בשכונת התקווה.

"ב-1977 מכרתי לשוטר סמוי ונעצרתי. שלוש פעמים ישבתי במאסר, כולן על סחר בסמים, הרואין, ובפעם האחרונה על יבוא מאמסטרדם. לא האמנתי שאפשר להיגמל ולא רציתי להיגמל. אמרתי שהחיים בלי סמים זה לא חיים, אפילו שהשותף שלי נרצח. ביום המיון של המאסר השלישי הייתי בקריז. העובדת הסוציאלית הציעה לי להצטרף למחלקה טיפולית חדשה בכלא ניצן. אמרתי, מה יש לי להפסיד במאסר שלישי? וזה עבד. שם הבנתי שיש לי בעיה אישית רגשית, שבאמצעות הסמים ברחתי מעצמי".

גישת המהפך

זה היה המאסר האחרון. זמן לא רב אחרי שהשתחרר, בתחילת שנות התשעים, השלים שרעבי מהפך. ח"כ אלי בן מנחם, אז איש השכונות של מפלגת העבודה, וסגן שר, עזר לו להיכנס לעבודה ברשות למלחמה בסמים. "חזרתי לשכונת התקווה", משחזר שרעבי, "לאותו מקום שהייתי בו סוחר סמים – הפעם כמדריך".

שרעבי היה איש הקשר של הרשות למלחמה בסמים עם שירות בתי הסוהר. ככזה הוא היה מראשוני השותפים לתוכנית שהיתה אז חדשנית – מתן תפקיד של סיוע בטיפול למכורים בבתי הסוהר לעבריינים לשעבר, אסירים משוחררים שהיו פעם מכורים קשים והפכו למכורים נקיים, כפי שהם מגדירים את עצמם. בשלב הרעיון, שב"ס לא כל כך התלהב מהמדריכים, שהיו אסירים משוחררים עם עבר פלילי מורכב ביותר, אבל הפיילוט יצא לדרך.

"עמוס עזאני, אותו מפקד ימ"ר תל אביב שהכניס אותי לכלא על ייבוא סמים, הוא גם זה שפתח לי את הדלתות כשהפך לנציב שירות בתי הסוהר", נזכר שרעבי. "הוא איפשר לי לחזור ולהיכנס לבתי סוהר ולהעביר מסרים כנציג הרשות למלחמה בסמים, הוא אמר לעצמו שאם מאיר שרעבי עשה שינוי, כל אחד יכול".

לאחר שהתבררה תרומת המדריכים החדשים לנפשו של האסיר, ה"שונים" הפכו למובנים מאליהם המתקבלים בזרועות פתוחות בין כותלי בתי הסוהר עד היום. כך גם שרעבי, שחזר כבן בית לכלא השרון בו התנהל פרויקט גמילה ארצי. "לי יותר קל לדבר איתם מאשר לעובד סוציאלי או לקרימינולוג, לי הם לא יכולים להגיד 'על מה הוא מדבר, מה הוא מבין?' הרי הקטע הכי בעייתי הוא ההכחשה, ומולי ההכחשה נופלת בשנייה. אני אומר להם: האדם שיושב ביניכם לבש את אותם מדים כתומים… מה, אני יכול ואתה לא יכול? אתה בא אחרי רק לעשות פשע?".

חלק מהנוף במחלקות החינוך והשיקום

סוף הסבל

בסוף, זה סיפור של חינוך, מנהיגות והשראה. תיקון אשר בא ממקום שמצריך עבודה רבה, בעיקר בהיבט של הרגש. 

"אני עובד איתם הרבה על המחיר שהמשפחה משלמת", אומר שרעבי. "אני שם להם מראה מול הפנים, עם כל הקטע של האנוכיות. הם בחרו בדרך הבעייתית ומוכנים לשלם את המחיר, כמו שאני הייתי מוכן, אבל למה המשפחה צריכה לשלם את המחיר? לך תסביר לילד שהוא לא יכול לגעת באבא שלו, שנמצא מאחורי קיר זכוכית. זה קורע אותם.

"בחגים, בראש השנה, בפסח או ברמדאן, אני אומר להם, לא משנה אם זה מוסלמים או יהודים, המשפחה רואה את הכסא הריק שאתם לא שם. כשאתם בכלא, זה לא חג… אני הייתי שם ועשיתי את אותן טעויות, האמנתי שאני בכלא כי היתה לי תאונת עבודה ולהבא אהיה זהיר יותר. זה חרטא. אני עובד איתם על דבר שקשה מאוד לקבל, 'כניעה עם ניצחון', אני קורא לו.

"אנשים אומרים: אצא ואסתדר, אשלוט בהתמכרות, בחשיש, בקוקאין, בהרואין שמתחיל לחזור. הם מאמינים שהם ישתחררו ויוכלו לצמוח ולהיות גדולים בלי להשתנות, ואני אומר להם: 'נכשלתם, עובדה שאתם פה, הסמים חזקים ממכם. תוכלו לנצח ברגע שתבינו ותודו בזה. אני שלוש פעמים (על משקל שלושת המאסרים – ז"ק), האמנתי שאנצח ובכל פעם חטפתי פיצוצים, ובכל פעם זה נגמר באמבולנס, בטיפול נמרץ, ובבית הסוהר. אז תודו שאין דרך לנצח בעולם הזה, במיוחד שלא רק אתם משלמים את המחיר – אלא המשפחות והילדים שלכם, ההורים, האחים והאחיות. במסגרת סגורה זה מתחיל לעבוד מהר מאוד, ואתה רואה את השינוי. אנשים נפתחים ומדברים על דברים שלא היו מדברים עליהם בכלל".

במקביל להנחיית הקבוצה במעשיהו, במשך שנים רבות שרעבי הוא חבר בהנהלת העמותה העירונית לשיקום האסיר בתל אביב-יפו, וגם עובד ותיק בעיריית תל אביב. במסגרת זו הוא יועץ למחזיקת תיק הסמים, חברת המועצה כרמלה עוזרי, ומנחה של קבוצת גמילה לעברייני סמים בתחנה המרכזית.

"לאסירים אני אומר שהשינוי צריך להתחיל דווקא בכלא, לא לחכות לצאת בחוץ. כמה שיהיו יותר קהילות טיפוליות בתוך בתי הסוהר, או במתקנים חלופיים לידם, כך המדינה תרוויח, כסף ואנשים יותר טובים, וכמובן שגם החברה, ועוד לא הזכרנו את האסיר והמשפחות בחוץ".

ביום שלישי האחרון במעשיהו (19 יולי), בסיום שנת הלימודים של האסירים הוזמנו משפחותיהם לבילוי משותף ונדיר יחסית של כמה שעות במרכז החינוך. "היית צריך לראות איזה דרמות היו שם", אומר שרעבי. "פתאום, עד שהילדים ראו את אבא בלי מחיצות ובלי סורגים, הם היו צריכים ללכת, לעזוב. זה קשה. את הדברים האלה אני מחדד להם, מה זה עושה למשפחה ואיך הילדים יגדלו עם החוסר והבלבול הזה. אני לא נותן להם לברוח. ברגע שהרגש מכה בך, אתה רוצה לברוח, אתה אומר 'בוא נרדים אותו, ניקח משהו'. ואני אומר לו, 'לא, תן לו שיציק לך, רק כך תעשה שינוי, רק כשתיגע בסבל הוא ייגמר".