ה-16 בדצמבר 2003. הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי בחיפה גזר 18 שנות מאסר על טל מוסקוביץ', תושב העיר (אז בן 23), שהורשע בניסיון לרצוח את חברתו לעבודה בחברת "אינטל", זיוה אוחנה, ופצע אותה קשה. המשפט שפתח את גזר הדין של מוסקוביץ', אותו הקריא נשיא בית המשפט דאז, השופט מיכה לינדרשטראוס, היה זה: "אין כל רחמים בליבנו על נאשם זה".
ואכן, המשפט הזה התאים לפתוח את עונשו של הנאשם באחד המקרים היותר מזעזעים באותן שנים. כעת, החלטה שהתקבלה אתמול (שני, 2.1) בבית המשפט המחוזי בנצרת, מחזירה את סיפורו של מוסקוביץ' לכותרות: בית המשפט דחה עתירה מנהלית שהגישה המדינה נגד החלטת ועדת השחרורים בשב"ס, שניכתה שליש ממאסרו והורתה על שחרורו המוקדם של מוסקוביץ', בכפוף לתוכנית טיפולית פרטית. המשמעות: מוסקוביץ' ישוחרר ככל הנראה ממאסרו כבר בקרוב, לאחר שריצה כ-13 שנות מאסר בלבד.
בעתירה שהגישה המדינה לבית המשפט, היא גוללה את אחד מניסיונות הרצח היותר מזעזעים בעשורים האחרונים. מוסקוביץ' ואוחנה עבדו שניהם בחברת "אינטל" בחיפה, ושם גם הכירו. הם התגוררו במערב העיר, ונהגו לעיתים ללכת יחד ברגל אל המפעל. בבוקר ה-2 ביולי אותה שנה, מוסקוביץ' הצטייד בסכין אותה קנה שבועיים לפני כן והגיע סמוך לדרך ההגנה בחיפה, שם הסתתר בפתח אחד הבתים והמתין שאוחנה תגיע. כאשר ראה אותה מגיעה, הוא עקב אחריה עד לכניסה למנהרה העוברת מתחת לדרך ההגנה, בסמוך לתחנת הדלק "מקסים". מתחת למנהרה, מוסקוביץ' עמד מאחורי קורבנו, אחז בראשה וכיסה את פיה כדי שלא תצעק. הוא שלף את הסכין ונעץ אותה בגרונה של אוחנה. לאחר מכן שב ודקר אותה, וכאשר ניסתה להתגונן, חתך אותה גם באצבעותיה. בהמשך דקר אותה בבטנה ואז עזב אותה מדממת ונמלט.
אוחנה, שהצליחה להגיע לכביש הראשי הסמוך, ניצלה הודות לסיוע מהיר של שני עוברי אורח, שעצרו את הדימום. היא פונתה על ידם במצב קריטי לבית החולים.
מוסקוביץ' הודה מיד ברצח, אבל זעזע מדינה שלמה, ואיתה גם את חוקריו, כאשר לא סיפק מניע לניסיון הרצח, אלא הסביר שפשוט רצה לרצוח את חברתו לעבודה. "זה התבשל לי בראש במשך שבועיים", אמר בבית המשפט, והסביר כי אוחנה היוותה עבורו קורבן קל. בבית המשפט הוצג גם אוסף הסכינים שמוסקוביץ' אסף, והוא המשיך לזעזע כאשר הסביר מדוע בחר דווקא בסכין הזו: "היא מאוד חדה ומשומנת, האיכות טובה ואין סכנה שתישבר".
החיפוש שנערך לאחר ניסיון הרצח בביתו של מוסקוביץ' סיפק מעין הסבר לניסיון הרצח. התברר כי מוסקוביץ' אסף קטעי וידאו וסרטי סנאף מזוויעים, בהם תיעוד אמיתי ומבוים של אונס, רצח וביתור ואכילת גופות. "הנאשם הרעיל את נפשו מבחירתו החופשית ואף לא טען שאינו אחראי על מעשיו", צוין בגזר הדין, שהתייחס גם לכך שכל הבדיקות שנערכו למוסקוביץ' מצאו אותו כשיר מבחינה נפשית לעמוד לדין פלילי. הוא עצמו הסביר כי רצה בתחושה ש"יהיו מצבים שאני יכול לקחת חיים של כל בן אדם".
כאמור, שופטי המחוזי גזרו על מוסקוביץ' 18 שנות מאסר – רק שנתיים פחות מהעונש המירבי על עבירת ניסיון רצח (20 שנה). כמו כן הם חייבו אותו לפצות את אוחנה ב-50 אלף שקל.
דילמה
לאחר שריצה שני שליש ממאסרו, מוסקוביץ' עתר לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם, באמצעות פרקליטו, עו"ד שלומי שרון. בפני הוועדה שדנה בבקשתו הונחה כאמור התנגדות נחרצת של המדינה, וגם עמדת גורמי הטיפול השונים בכלא, חוות הדעת של הרשות לשיקום האסיר (רש"א) ואבחון פסיכולוגי שנערך לאסיר. הדילמה של הוועדה היתה גדולה: מצד אחד, גורמי הטיפול בכלא שחוו דעתם לפיה מוסקוביץ' מיצה את ההליך הטיפולי מאחורי הסורגים, והוא יכול להמשיך בטיפול לאחר שחרורו. מצד שני, הרשות לשיקום האסיר, שקבעה כי מוסקוביץ' טרם בשל לשחרור, ואבחון פסיכולוגי שקבע כי מוסקוביץ' עדיין מסוכן, אם כי ברמה "בינונית".
בין היתר, הוועדה ציינה בהחלטתה, כי מוסקוביץ' עבר הליך טיפול בכלא חרמון, והוא אף סווג כאסיר עבודה שיוצא מהכלא לעבודות חוץ. לבסוף, הוועדה החליטה לקבל את הבקשה ולהורות כאמור על שחרורו המוקדם של מוסקוביץ', לפי תוכנית טיפולית פרטית שהוכנה עבורו, כמו גם תוכנית תעסוקתית בחברת "שטראוס". כמו כן, הוא ישהה במעצר בית לילי עד תום תקופת רישיון האסיר שלו. תנאי נוסף לשחרור: לא ליצור קשר עם קורבן העבירה, זיוה אוחנה, אותה דקר בזמנו באכזריות.
ערעור
המדינה, שסירבה כאמור להשלים עם ההחלטה, ערערה עליה לבית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בעתירה המנהלית שהגישה טענה המדינה, באמצעות עו"ד סימונה בן חיים מפרקליטות מחוז צפון, כי הוועדה לא נתנה משקל הולם לעמדת הגורמים המוסמכים שקבעו כי מוסקוביץ' עדיין מסוכן. כמו היא טענה, בין היתר, כי קביעתה של הוועדה, לפיה מוסקוביץ' לא יסכן את שלום הציבור לאחר שישוחרר, לוקה ב"חוסר סבירות קיצוני".
עו"ד בן חיים הדגישה בעתירתה את "הלך רוחו הקר והמצמרר" של מוסקוביץ', כפי שהוגדר בגזר הדין: "מדובר בניסיון לרצוח במלוא מובן המילה. המתלוננת ניצלה, וליתר דיוק הצילה את חייה במו ידיה, תודות לעוז רוחה ולתושייתה, שאם לא היתה אוספת את גרונה המשוסף בידיה, ממש כך בשארית כוחותיה וזועקת לעזרה, היתה מדממת למוות באותה מנהרה להולכי רגל בה דקר אותה".
 |
| עו"ד שלומי שרון |
מנגד, עו"ד שרון טען כי החלטת ועדת השחרורים סבירה, וכי האבחון הפסיכולוגי שנערך למוסקוביץ' אינו דבר שבשגרה. הוא הוסיף כי מרשו עבר טיפול מאחורי הסורגים, וכי גורמי הטיפול בכלא, שטיפלו בו מכירים אותו במשך 13 שנה, הרבה יותר מגורמי הטיפול האחרים.
בניסיון נוסף למנוע את שחרורו של מוסקוביץ', הפרקליטות ביקשה להציג לבית המשפט מסמך שבמסגרתו מסביר פסיכולוג שב"ס מדוע למרות הטיפולים שעבר בכלא, מוסקוביץ' עדיין מסוכן לציבור. עו"ד שרון התנגד להצגת המסמך והשופטים קיבלו את ההתנגדות, בנימוק שהוא לא הוצג לוועדת השחרורים, ואף נערך בעקבות החלטת הוועדה.
וכך, למרות עמדת פסיכולוג שב"ס, ועמדת רש"א המסרבת לפקח על מוסקוביץ' לאחר שחרורו, הרכב השופטים בראשות סגן נשיא בית המשפט, השופט בנימין ארבל, החליט לדחות את עתירת המדינה ולהורות על שחרורו המוקדם של מוסקוביץ', שהיה אמור כבר להשתחרר.
 |
| השופט בנימין ארבל |
תם אך לא נשלם: בניסיון למנוע את שחרורו של האסיר, הפרקליטות ביקשה מבית המשפט לעכב את ביצוע ההחלטה כדי להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת הרכב השופטים. מדובר בצעד חריג, מאחר שעד היום – מעולם לא התקבלה בקשת רשות ערעור על החלטה שיפוטית שדנה בערעור על החלטת ועדת שחרורים.
בעקבות הבקשה, בית המשפט עיכב את שחרורו של מוסקוביץ' בשבעה ימים. האם הוא ישוחרר, כפי שפרקליטו מעריך, או שמא בקשת המדינה תתקבל? ימים יגידו.
