 |
| עד המדינה בתיק מוסלי – אלים וברוטלי |
פעם, כשבפשע עוד היה כבוד והכללים הלא כתובים של עשה ולא תעשה היו ברורים ונהירים לכל עבריין זוטר, או נחשב ככל שיהיה, היתה משטרת ישראל מצליחה להעמיד עד מדינה או שניים, אחת לשנה, וגם זאת בקושי רב ולאחר מסע של הפצרות ושכנועים.
עד מדינה של פעם היה טיפוס ממורמר בדרך כלל אשר חשב כי חבריו "לעבודה" דפקו אותו או עשו עליו קומבינה, או שהיה זה מישהו שהתברוגת המוחית שלו היתה כה רעועה עד שחוקר זה או אחר הצליח לשחק לו בקופסא. ומכל מקום, לאחר מתן עדותו היה הוא נעלם או "מועלם", משמע או שקנה לעצמו כרטיס אל מחוץ לעולם הפשע או שמישהו ממכריהם או חבריהם של הנאשמים כנגדם העיד דאג לו לכרטיס לכיוון אחד לעולם הבא.
בכל מקרה לא היתה מחלוקת שאיש כזה מדורג בתחתית ובשפל המדרגה, איש לא התקרב אליו, הכל רחקו ממנו משל הוא מלא צחנה או מצורע שהקרבה אליו מסוכנת.
בהמשך, על ציר הזמן, שעה שהסמים הקשים החלו לקלוח ואחר כך לזרום לממלכת מדינת ישראל, חל שינוי ופיחות דרמטי במעמדו של השַהִיד אֶל מַלִיכְּ ושל העבריינים עצמם. הסמים הקשים וביחוד הנורא שבהם – ההרואין – חוללו רעידת אדמה בעולם התחתונים. חלק מהעבריינים נתמכרו לסם זה, חלק סחרו בו. בקיצור, ברכה לא הייתה שם, לא לטווח קצר ולא לטווח ארוך.
ההשתעבדות לסם ושפל המדרגה בעיסוק ובשימוש בו היוו קרקע פורייה ודשנה לשפע אינפלציוני של עדי מדינה אשר עמדו בתור בפתח חדרי החקירות של המשטרה, וכמו צעקו: "אותי, אותי קחו אותי, אני המנייאק הכי טוב שיהיה לכם".
משנקפו ועברו השנים, ועולם התחתונים התייצב מעט ואף התמסד ונטמע בתרבות השפע, עברו על מוסד עד המדינה מוטציות שונות ונוספו לו אפליקציות ברוח הזמן והגאדג'ט. עכשיו המוסד התרחב והגיע גם אל כל שכבות הציבור, מניותיו נסחרות הרבה מעבר לבורסת העולם התחתון, אפילו אל סף ביתו של ראש הממשלה לשעבר הגיעו, כולם מוכרים את כולם בלי נקיפות מצפון. "אני מציל את עצמי ומזיין אותך ואין כאן שום דבר אישי", אמר עד מדינה לחברו הטוב מזה שנים ש"פתח" עליו באחד ממשרדי החקירות של משטרת ישראל.
אפילו כבוד הרב הידוע, זה שעבריינים מהשורה הראשונה היו משחרים לפתחו על מנת שיברור ביניהם ויברכם, ולא רק הם אלא גם הקולגות הבכירים מהמשטרה היו שם, הפך לעד מדינה משל הפסוק מתפילת שמונה עשר "למינים ולמלשינים אל תהיי תקווה" נשתכחה ממנו לחלוטין.
בימים אלו משתדרג מוסד עדי המדינה שוב, הפעם הוא יורד אל שפל תחתית המדרגה – אַחַר דראג. מארכיון הפשע והרשע נשלפים עבריינים ענתיקות וחלק מהם עומד ומלשין על החלק האחר שבהם. אלו שפשעו יחדיו והרעיפו בוסות וכבוד נפוח ומזויף איש לעבר רעהו, עומדים עתה ומקטרגים עליהם. ואנא אנו באים?
לא ירחק היום ובמסגרת ההיכרות שבין אדם לחברו יזדקר אחד משני בני השיח אל רעהו, יושיט יד לבן שיחו האחר ויכריז בלי כל בושה: " נעים מאוד זה אני שהייתי עד מדינה בפרשת פלוני".
הכבוד נגמר, הבושה כבר לא מסמיקה והכל כפי שנאמר – קראחנה, קראחנה, קראחנה.
 |
בשבח הביקורת
הנה נתגלגלה לה פרשת עו"ד רונאל פישר ופרקליטת מחוז תל אביב לשעבר רות דוד הפתיעה גם את הלא מופתעים. פרשות כבר היו, אבל כזו?! גם קטני אמונה וסתם קשקשנים בשער לא ציפו שתתגלגל בעוצמה מפתיעה שכזו.
הפרשה התיזה וריססה לא מעט חרא על ציבור של קטגורים – אנשי תביעה לסוגיהם. מלבד הצבע המוכר והדוחה, עלה גם ריח שאיש אינו רוצה שיגיע אל נחיריו. בוודאי לא בעוצמה ובריכוז שכזה. מה שלא פחות חמור, נוצר סדק כנגד גוף שעד כה איש לא ההין להטיל דופי לגבי מידת יושרם של חבריו התובעים למיניהם. נכון שאת הצדק איש כמעט כבר לא מחפש בבתי המשפט והכל מרוצים אם יוצא משפט ראוי תחת ידם, אבל להגיע עד ספסלי הפרקליטויות למיניהם?! המרחק גדול.
אם אכן נכונים הדברים שיוחסו לה, אלו שנתבררו ואלו שעתידים להתברר, אז החברה רות דוד הכפישה במעשיה שלא בצדק את חבריה לשעבר לעבודה. פתחה פתח לכל מיני תאוריות קונספירטיביות, ואנה אנו באים.
הלקח הכי חשוב מפרשה זו הוא שצריכה להיות ולהתנהל ביקורת על מעשי והתנהלות התביעה הכללית בדרך ובאופן שהשופטת גרסטל מבקשת לעשותה. שקיפות היא אם אבות הניקיון הציבורי, היא גם מאפשרת לציבור לדעת ולהבין מה קורה אצלכם במערכת.
והביקורת? הביקורת עצמה יכולה לפגוע רק במי שאינו ראוי שימשיך וישרת את הציבור ואני תקווה שכאלה כמעט ולא יהיו. אפשר רק להוסיף, כי לו היה מוסד הביקורת מוקם כבר לפני שנים, כי אז הייתה נחסכת מאיתנו פרשת רות דוד עם כל הוואסחה, כאב הראש וחוסר הנוחיות שהיא גורמת ואולי גם תוסיף ותגרום.
