 |
| עולם חדש באיסוף ראיות (צילום להמחשה מתוך הסדרה CSI) |
לאחרונה פורסם מאמרו של עו"ד גל רוזנצוויג (פמ"מ) אודות קבילותה של ראיה מדעית ("אצטלה מדעית אינה מבססת קבילות", כתב העת רפואה ומשפט, פברואר 2017). המאמר מצודד בדעות משפטנים אשר לפיהן יש לבחון מחדש את שיטות העבודה של מומחי המז"פ על מנת לבדוק את קבילות שיטות העבודה במז"פ הישראלי על רקע החידושים בעולם.
במה דברים אמורים ומדוע הם חשובים?
ראיה מדעית היא חוות דעת של איש מדע ממז"פ אשר אסף נתונים מזירת עבירה וניתח אותם לצורך הסקת מסקנה שיכולה להעיד על התרחשותו של אירוע פלילי. בשנים האחרונות גבר באופן משמעותי השימוש בראיות מדעיות וכמעט שאין תיקי פשע חמור שלא נמצא בהם שימוש בחוות דעת פורנזיות כדי להוכיח את סיפור המעשה בכתב האישום.
נניח, שנאספו מספרי כתמי דם מזירת עבירה. אלה יועברו אל מומחה כתמי דם במז"פ אשר ינתח את תצורתם על פי שיטה מדעית ויכין חוות דעת ובה מסקנה אשר תעיד על דרך היווצרות כתמי הדם בזירה. חוות דעת המומחה תפרט כיצד נוצרו כתמי הדם? מתי ובאיזו סבירות ורמת דיוק.
לדוגמא, אותו מומחה יכול לציין שכתמי הדם נוצרו מכיוון מסוים, שהם הותזו או טופטפו מכיוון אחד למשנהו על ידי חפץ מסוים, את גודל החפץ וצורתו ובאיזו סבירות. מסקנה זו מקבלת תוקף של חוות דעת מדעית ומשקלה חשוב מאוד לבירור העובדות במשפט. מדובר למעשה ב"ראיית זהב", ראיה אובייקטיבית, מדעית ועל פי רוב – בעלת משקל משמעותי במשפט.
המצב במדינות מעבר לים: בישראל גבר השימוש במדע רק בשנים האחרונות אך בארה"ב נעשה בו שימוש עוד בשנות ה-20 המוקדמות. במשך השנים פותחו שיטות הפענוח בכל תחום ותחום (טביעת נעל, ד.נ.א, כתמי דם, שרידי ירי וכו').
בארה"ב נדונה פרשת Frye אשר היתה מנחה בנושא במשך עשרות שנים (טביעת נעל). בפסק דין זה נקבע כי ראיה מדעית תהיה קבילה רק אם היא מקובלת ונפוצה בקהילה המדעית הרלוונטית. כלומר, שאלו האם המומחה משתייך לאותה קהילה מדעית והאם מסקנתו נתמכת בשיטת העבודה באותה קהילה מדעית בעולם.
 |
| עו"ד ארז אבוהב |
ברבות השנים, בארה"ב (1993) נדונה פרשת Daubert (טביעת נעל) שהרחיבה וקבעה כי יש לבחון האם שיטת הפענוח של המומחה ומסקנתו הובאו לביקורת מומחים אחרים. במילים אחרות, האם יש שיטות נוספות לזו שננקטה על ידי המומחה, האם יש לשיטה שיעור טעיות ועוד.
וכך, עם השנים הוצגו בקהילה המדעית הבינלאומית שיטות עבודה נוספות. ברבות השנים והתיקים, החלו לפסול ראיות מדעיות בהיעדר קבילות (היעדר דיוק אמפירי).
בישראל הקטנה, החלו לתת את הדעת לנושאים אלו רק לאחרונה, בהחלטות שניתנו בעניין מצגורה וזדורוב. שם נקבעו המבחנים לכניסתה או משקלה של ראיה מדעית. בישראל, על פי רוב, הראיה המדעית תוכל להיכנס בשערי המשפט והדיון ייערך סביב המשקל שיש להעניק לאותה ראיה (התוכן).
אז מה חדש? בפסק הדין מצגורה (מיום 3.12.13) קבעו משקל אפסי לחוות דעת מתחום טביעות הנעל. פסק הדין מהווה אבן דרך בנושא, אך הוא לא חדש. הקריאה החדשה היא זו: מדוע לא נעשה את אותו ניתוח ביחס לתחומי מדע נוספים מלבד טביעות נעלים? מדוע לא נבחן לעומק את שיטות הבדיקה ביחס לתחומי המדע האחרים. נבדוק את השיטה ביחס למקובל בעולם ונבדוק את שיעור הטעויות של אותו שיטה. כך קוראים שוב ושוב משפטנים ומומחים העוסקים בסוגיה ובצדק רב.
אז הנה, הנושא מדשדש ובא, בינתיים במסגרת מאמר אקדמי ומנומק לעילא ולעילא שמצודד בטענה שיש לבחון מחדש את תוקפן של ראיות מדעיות המשמשות במשפט עקב שינויים שחלו בעולם המדע, ומציע לסקור כל תחום ותחום כדי לקבוע את מידת הדיוק שלו על מנת שלא תינתן חלילה הכרעת דין במשפט פלילי (מעל לספק סביר) המתבססת על השערה לא מדויקת או ללא תוקף מדעי אמפירי.
