סלים והשטח המפורז

סלים, רחוב קדם (רחוב 60). צילום: הבלוג טיקטאק – תפוז

על מיקומו המדויק של המקום יודעים רק תאבי בשר משובח וטעים להפליא אשר נצלה שם על גחלים רוחשות. למקום אין שלט וגם לא כתובת, והוא קיים ופועל עד גמר המלאי היומי מזה עשרות בשנים.

אצל ותיקי יפו, המנדטורים שעוד נותרו במקומותינו, עדיין לא הוכרע הוויכוח האם סלים המייסד הקים אותו בימי השטח הגדול, שעה שרחוב שישים היה מרובה בסוחרי חשיש ואופיום, וזונות כבדות שהיו מזמנות את ציבור הלקוחות אליהן בצעקות. ואולי הוקם לאחר מכן, שעה שפרנסי העיר תל אביב יפו החליפו את שמו של הרחוב הזכור לשמצה לרחוב קדם, זאת לצד השינויים האחרים שגרמם הזמן.

כך או כך, מדובר בקוביית בלוקים עטוית טיח אפרפר. בעלת פתח לחזית הרחוב ופתח נוסף לאלו הבאים מדרום ועוברים דרך שרידי סככת גפנים עתיקת יומין. במערב נשקף לו הים המרצד של יפו. לעיתים, רוח מערבית נעימה עולה מכיוונו ומלטפת את ציבור הלועסים או הממתינים לכך.

למקום מזדמנים החל משעת צהריים מוקדמת רק אנשים רעבים. אלו מגיעים לכאן כי בדמיונם עלה קודם לכן ריח הבשר הנצלה, וריר של תאווה עמד לגלוש לו כמעט בלא שליטה על סנטרם. כשהם מתעשתים ברורה להם מאוד לאן מגמת פניהם.

בתוך הקובייה, מקום בו נצלה הבשר, ניצב מקרר מאורך אשר מסודרים בו הבשרים למיניהם, ובחזית דלפק ועליו סלט, טחינה, חמוצים ופלפלוני שאטי חריפים במיוחד. במקרר נוסף השעון לו על הקיר המערבי מסודרים בקבוקי שתייה קלה וכל לקוח לועס יפתח וייקח וילגום כרצונו.

על הגריל היה מופקד משך שנים רבות סלים. יהודי דווקא, עב בשר שבעיראקית גרונית היה שואל את הרעבים למבוקשם. "מה לשים על האש?". כאשר נצלתה התקרובת, היה שולף פיתה טרייה, תפוחה וחמימה, מעביר בחושניות סכין על צידה העליון, ממלא את קרבה בבשר הצלוי ושואל את הרעב מה עוד לשים. ואז, היה מושיט את הפיתה עטופה במפית ומכאן רשאי הלקוח לגדוש בה את אשר יחפוץ. טחינה לעייפה, מלפפון חמוץ להתפאר, או אף לתקוע בה פלפלון חריף ממזרי במיוחד. הכי ישראלי שיש.

עד גמר המלאי (אילוסטרציה, צילום מאינסטגרם)

דיבורים מיותרים אין כאן. מקדימים "אהלן אהלן" או "מה נשמע" נימוסי ומיד אומרים את מבוקשם. "שים לי קציצות על האש, או אדום, או קבב, או נקניקיות מרגז מתובלות היטב". בעבר, היה סלים שואל את המזמין, "עשוי היטב?", היום עושה זאת דני בנו ויורשו, המוסיף מטעמו אף טבעות בצל על הגריל ליד הבשר שהוזמן. ירצו ישים, לא ירצו לא ישים. 

לפני מספר שנים החליף דני את אביו סלים שתש כוחו. המייסד היה יושב בחוץ, משקיף על שנעשה, משחרר פה ושם אהלנים גרוניים ללקוחותיו הוותיקים. לפני זמן לא רב, נסתלק הוא לעולמו. דני בנו, עם פדחתו הנוצצת הינו עתה השליט הבלעדי של הממלכה. ענייני כאביו, הוא משחרר בחוש הומור הערות מבדחות ובלתי פוגעניות לחלוטין.

כמו אביו, אין לו עיניים גדולות. עם בוקר הוא טורח על סידור הבשר. זה חייב להיות משובח וטרי. מנקה ומכין את הגריל, את סלט הירקות, קערות הטחינה והחמוצים. לקראת הפתיחה הוא מקבל את משלוח הפיתות הראשון טריות וחמימות מהמאפיה הסמוכה. אז מתחילים להגיע הלקוחות.

ראשונים להגיע הם הבולסים השמנים. הללו אינם מזמינים מנה חד פעמית אלא מנות, "תכין לי שתיים, תכין לי שלוש", ודני שם בהדרגה. תחילה את המנה הראשונה, וכאשר הבולס מתחיל במלאכת חיסולה דני שם את השנייה, ואם יש צורך גם את השלישית. הבולסים אוהבים את הפרטיות היחסית שיש בהגעתם המוקדמת, וכך נמנעות גם הערות צד מלקוחות רעבים המלווים את הזלילה בפה פעור ובעיניים נדהמות.

אחריהם מגיעים הטורפים הרגילים, אלו של מנה או מנה וחצי. האכילה נעשית בעמידה, הגם שפה ושם מפוזרים מספר כיסאות פלסטיק דהויים.

לאחר שהביס האחרון נבלע במעמקי הוושט וגיהוק קולני מאשר את קבלת הנבלע בשלום, פונה השבע לדני, שואל כמה, שומע את הסכום ומעבירו לידיו של דני שטומנו מיד במגירה שלידו.

על באי המקום הקבועים נמנים בלשי המשטרה מחד ועבריינים מאידך גיסא. את שניהם מביא לכאן חוש הריח והטעם שכה זכור להם מהפעם הקודמת. לפי האגדה, מתקיים במקום כלל בלתי כתוב, שכל בלש צעיר מתחנך מיד על פיו. "זהו שטח מפורז. כאן לא קופצים או מעכבים או עוצרים. פה באים לאכול ולאחר מכן חוזרים לשגרת העבודה".

ואכן, זרזירי חוק ופורעיו מתערבבים אלו באלו בהמתנה סבלנית. מזהים, מעבירים אהלן שקט של הנהון ראש אשר פירושו "אהלן ראיתי אותך ראית אותי". זהו.

גם העבריינים יודעים זאת. מכבדים. אין מבטים נזעמים או הערות לא לעניין, רק נענועי ראש. ותיקי המקום יודעים לספר סיפור אמיתי, לפיו פעם אחד פרץ נרקומן בת ימי מסטול במיוחד למקום ונטל את שנטל בניסיון למוכרו עבור מספר מנות סם לשימוש. למחרת בבוקר כשהגיע סלים המנוח וראה כי אין לו במה להתחיל את היום. שחרר מילה לבלשים שעברו ברכבם ומילה לעברייני המקום, והידיעה על שנגנב אצל סלים הפכה לנחלת הכלל. הכל התגייסו לאתר את מי שמנע מהם פיתה. לא יצאו אלא שעות מעטות ביותר עד שאותר מי שאותר וכל שנלקח הוחזר והמקום שוב חזר לייעודו. 

אז אם זיכרון הריח והטעם אינו מכה בך, ואם אינך יודע לכבד, או אתה סתם קשקשן שלא סותם או אחד עם אף מורם, אל תגיע למקום של סלים ודני, אל תקלקל לנו את הנוף, את האנשים ובעיקר את הפיתה על תכולתה המשובחת.