משלמים את חובם לחברה

עובד במפעל (צילומים: אתר תעשיות שב"ס)

בדצמבר האחרון המליץ בית המשפט העליון, בהרכב שלושה שופטים, על משיכת בקשת רשות ערעור שהגיש אסיר הונאה בשם רחמים לוי, בעניין השכר שמשלם שב"ס לאסירים במערך התעסוקה בבתי הכלא. זאת בעקבות שחרורו של לוי מכלאו, והתמשכות ההליכים. עם זאת, השופטים יורם דנציגר, נעם סולברג ומני מזוז השאירו פתח להגשת הבקשה בשנית, בשם עותר חדש. "פתוחה הדרך בפני הקליניקות להגיש עתירת אסיר חדשה, באמצעות עותר שהסעדים רלוונטיים לגביו. השאלות הן בעלות חשיבות וחלקן התבררו בעבר בבג"ץ, בעקבותיו אף מונה צוות בינמשרדי והחל גיבושה של טיוטת הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר בתחום תעסוקת אסירים".

כעת, הקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל אביב מחפשות עותר חדש נגד שירות בתי הסוהר, בעניין השכר שמשלם שב"ס לאסירים במערך התעסוקה בבתי הכלא.

הצורך לשלם שכר שאינו משפיל

תחום התעסוקה בבתי הכלא כולל החל מעבודות שירותים ונקיון פנים אגפיים, תמורתן מקבלים האסירים שכר של 5.5 שקל ליום. תמורת עבודות אחזקה, תשתית או חינוך מקצועיות, האסירים יכולים לקבל שכר יומי של עד 30 שקל. ב"ג'ובים" במפעלים יצרניים בבעלות פרטית – בהם מפעלי עץ, דפוס והרכבה – המצויים במתחמי בתי הסוהר, האסירים זוכים לשכר של 13.70 שקל. לחילופין, בלא מעט מקרים, הם זוכים לשכר לפי תפוקה, או במילים אחרות: "עבודה בקבלנות".

אין ספק שמדובר בשכר זעום, גם אם לוקחים בחשבון כי מדובר במי ש"משלמים את חובם לחברה". יש לדעת, כי גם התעריפים הזעומים האלה הם אחרי עדכון שבוצע בשנת 2011, לאחר שנים רבות, כאשר התגמול לעבודה במפעלים שבבתי הכלא, עלה מ-12.90 ל-13.70 שקל לשעה – עלייה של 80 אגורות, לאחר 14 שנים. התגמול עבור עבודות אחזקה עלה אז בשקלים בודדים, לשכר מקסימלי של 30 שקל ליום. עתירת אסיר הביאה לידי כך ששב"ס התרצה, והעלה בחצי שקל גם את התגמול היומי על עבודה באגפים, מ-5 ל-5.5 שקל ליום.

"חריגה מהותית תיחשב בלתי ראויה". השופט חשין

בית המשפט העליון נדרש לשכר האסירים כבר לפני 15 שנה. בהחלטת השופטים הנקראת פסק דין "בג"צ שדות" קבעו השופטים זמיר, חשין ובייניש, כי תגמול של 5-6 שקלים ליום עבור עבודות אחזקה או ניקיון בכלא הוא תגמול "גבולי" וראוי שיישקל שנית. שכר של 12.90 שקל לשעה, ששולם אז לאסירים העובדים במפעלים, נקבע על ידי השופטים כ"סביר". אלא שמאז השתנו דברים: שכר המינימום במשק עמד אז על 14 שקל לשעה – ולא על 26 שקל, כפי שהוא היום.

השופט זמיר כתב באותו פסק דין מנחה (2001): "בית המשפט רושם לפניו את הודעת שירות בתי הסוהר, לפיה הוא עומד לכלול בהסכמיו עם היזמים הוראה בדבר עדכון השכר בדרך של תוספת יוקר, וזאת על מנת למנוע פגיעה בשמירת ערכו הריאלי… מן הראוי", הוסיף זמיר, "ששב"ס יתן דעתו גם לשאלת הפער שבין שכר האסיר לבין שכר המינימום, ויקבע פער ראוי או מירבי, ויתן לכך ביטוי בהסכמים עם היזמים".

השופט חשין אמר אז: "בהיבט כבוד האדם, שולח חוק שכר מינימום מסר רב חשיבות, ומסר זה עניינו באסיר כשם שעניינו הוא במי שאינו אסיר… וכך, לעת שנציב בתי הסוהר יבוא לקבוע שכרו של אסיר המועסק בעבודה יצרנית, שכר המינימום אמור לשמש לו, למצער תחנת מוצא לשיקול דעתו. חריגה מהותית מן השכר המשתלם על פי חוק שכר מינימום תיחשב בלתי ראויה ותחייב את נציב בתי הסוהר בשיקול דעת פגום".

השופטת בייניש הוסיפה: "בקביעת שכרו של אסיר העובד במפעל יזם יצרני בכלא, מן הראוי שהנציב יביא בגדר שיקוליו את הצורך לשלם שכר שאינו משפיל… ושכר המינימום ישמש כאחד המבחנים החשובים לסבירות".

הערות בג"צ לא רק שלא יושמו מאז, אלא שריאלית – השכר לאסירים בשירות בתי הסוהר ירוד כיום בהרבה. בשעה שניתן פסק הדין ההיסטורי, עמד השכר השעתי במפעלי שב"ס על 82 אחוז משכר המינימום. כיום, שכר האסירים נשחק ל-55 אחוז משכר מינימום.

לעג לרש

"מעת שבג"צ קרא לפני 15 שנה להסדרת תעסוקת האסירים בחקיקה, לא הוסדר דבר" – אומרים עו"ד משה קשלס ועו"ד עידית צימרמן מהקליניקות לזכויות בהליך הפלילי וזכויות עובדים בפקולטה למשפטים, שבאוניברסיטת תל אביב. לדבריהם, "גם האמירה על השכר ה'גבולי' בעבודות פנים-אגפיות לא שינתה, והודעת שב"ס על העלאת השכר בחצי שקל ליום היא בבחינת לעג לרש".

ההעלאה של חצי שקל בוצעה רק לאחר שבית המשפט העליון ביקש מהמדינה בספטמבר 2014, בעקבות עתירתו של אותו רחמים לוי, להבהיר מדוע לא עודכן התגמול על עבודות פנים-אגפיות לאור הקביעה הנושנה כי התגמול גבולי.

המדינה טענה אז, כי העבודה באגפים "אינה עבודה במובן המהותי", והיא דומה לעבודת משק בית שעושים אנשים בביתם וחיילים בבסיסם מבלי לקבל שכר. בנוסף, נטען כי לעבודות נקיון ושירותים משובצים אסירים בשלב ראשון למאסרם, ועבודה זו אינה דורשת מיומנות, אלא מספר שעות מועט ביום ו"תכליתה להקנות לאסיר הרגלי עבודה". המדינה ציטטה מפסק הדין הוותיק בבג"צ את החלק הנוח לה, שקבע כי יש להבחין בין עבודות תחזוקה בכלא לעבודה יצרנית וקבע כי בעבודה מהסוג הראשון אין הכרח לשלם שכר אלא "תגמול סמלי".

השופט דנציגר	השופט סולברג	השופט מזוז

בקשת רשות ערעור מתוקנת שהגישו עו"ד קשלס ועו"ד צימרמן מהקליניקות המשפטיות בשם האסיר, נדחתה כאמור מפאת שחרורו, אולם בית המשפט העליון "הזמין" את עורכי הדין להגישה שנית תחת אסיר אחר. באותה בקשה, העוסקת הן בעבודות פנים אגפיות והן בעבודות "יצרניות" במפעלים שבבתי הכלא, נטען כי התגמול לאסירים הוא נצלני, פוגע בכבוד האדם ונשחק באופן שאינו מאפשר להם קיום הוגן או שיקום. על אסירים, יש לציין, מוטלת חובת עבודה בחוק. "טענת שב"ס כי מטרת התגמול היא לעודד אסירים לרכוש הרגלי עבודה מתעלמת לחלוטין מהמשמעות הכלכלית שיש לשכר", כתבו עורכי הדין.

"שב"ס הפך את האסירים לגורם מייצר רווח. תעסוקת האסירים מהווה ניצול של כוח עבודה זול וחלש… הליך שיקומי אמיתי לא יכול להתקיים ללא תשלום שכר הולם", כתבו עורכי הדין וביקשו לקבוע כי לעבודה במסגרת מפעלי יזם פרטי הנמצאים בבית הסוהר יהיה צורך בקבלת הסכמת האסיר, ומתן תנאי שכר מקובלים. "התגמול אינו מאפשר כיום קיום סביר בבית הסוהר לנוכח עליית יוקר המחיה, והעובדה ששב"ס אינו מספק מוצרי היגיינה בסיסיים ועל האסירים לממן הוצאות מחיה או להפוך לנטל על משפחתם".

טענה נוספת היא כי התגמול בגין עבודתם אינו מאפשר לאסירים לשלם קנסות ופיצויים שהוטלו עליהם בגזרי דין, וכך שב"ס פוגע בהצלחת שיקומם גם בראייה לעתיד ולאחר שחרורם מהכלא.

מתחרים במפעלים מחו"ל. ניסים קשי

40 מיליון שקל בשנה?

לפי נתונים מעודכנים שנמסרו ל"פוסטה" משב"ס, פועלים בשירות בתי הסוהר 66 מפעלי תעשיה (!) בהם מועסקים כ-2,500 אסירים בתעסוקה יצרנית בתחומי עץ, מתכת, טקסטיל, דפוס, חיווט לתעופה, מסגרות וחיווט רכב, יצור נעלים, עבודות הרכבה ואריזה וקרטונג'. בנוסף מועסקים כ-2,900 אסירים בפעילות שת"מ (תחזוקה וניקיון).

על פי אתר האינטרנט המרשים של "תעשיות שב"ס", המפעלים משרתים ישירות, או כקבלני משנה, משרדי ממשלה (להם מיוצר בין היתר ריהוט), מפעלי ענק כמו התעשייה האווירית, ושורת יצרנים מוכרים במגוון ענפים.

באתר, הפונה ליזמים, מוצגים בגאווה תחת הכותרת "בין לקוחותינו", גם משרדים ממשלתיים, גופים בשירות המדינה, גופים ציבוריים וטייקונים תעשייתיים. הנה רשימה חלקית ורנדומלית: השב"כ, משטרת ישראל, משרד הפנים, שטראוס, הילטון, רשות העתיקות, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ואפילו "קליר", "טבע נאות" ו"קלאסי-קלטת".

האמת? אפשר להבין את "לקוחות" שב"ס. באותו אתר אינטרנט, ההצעות של שב"ס אטרקטיביות במיוחד. הוא מציע ללקוחותיו הפוטנציאליים קבלת מבני תעשייה להקמת מפעלים בבתי הסוהר, "בתנאים אטרקטיביים במיוחד ובעלויות נמוכות, לרבות עלויות שכר דירה ושכר עבודה, תשתיות מים, חשמל וללא מיסוי עירוני. מערך התעסוקה מספק כוח אדם יציב בעלות אטרקטיבית ללא יחסי עובד-מעביד".

חלק מהמפעלים אפילו אינו משלם שכר קבוע לעובדים-האסירים אלא על פי תפוקה בלבד. עורכי הדין קשלס וצימרמן תוקפים את שיטת העבודה הזו, שמועסקיה אף אינם זוכים לטענתם להגיע לרף התשלום של התגמול השעתי (13.70 שקל). לדברי עורכי הדין, שיטת העסקה זו "מבליטה את היות האסירים אמצעי להפקת רווחים תוך פגיעה בזכויות אדם, כאשר ממילא המעסיקים נהנים מכך שמדובר בעובדי כפייה, משוללי יכולת להתארגן, שאין משלמים להם כל זכויות".

עדות נוספת לתקפות הטענות מספק, שוב, אתר תעשיות שב"ס (מערך התעסוקה של שירות בתי הסוהר), המפריך את ההנחה כי העבודה במפעלים היא בעיקרה "שיקומית" ולא כלכלית. האתר מציין כי המפעלים המצוידים באמצעי ייצור מתקדמים ותווי תקן בינלאומיים מסוג ISO, רושמים הכנסות שנתיות של 40 מיליון שקל (נכון לשנת 2012). זאת ועוד, בראיון עיתונאי בעבר, התפאר ראש מערך התעסוקה ניסים קשי, כי ערך המוצרים שמיוצרים במפעלי שב"ס "מתקרב לחצי מיליארד שקל", ומתחרה במפעלים טורקים, ירדנים, מצרים ויצרנים מהשטחים. ממש כך.