 |
| בקרוב: מאמרי השטנה של הבכירים מהפרינט |
העידן של רב ניצב יוחנן דנינו מתקרב אל קיצו – בחודש מאי 2015. העורכים באתרי האינטרנט כבר נושפים בעורפם של כתבי השטח, שיאוצו לחולל ראשונים את הקמפיין על תפקיד המפכ"ל הבא. וכך, מאמר רודף מאמר, אבל הרמה, איך לומר בעדינות הקולגיאלית המתבקשת, ממוחזרת עד זרא, רדודה, קנטרנית, מחרחרת ריב, מורעלת. צניעות וענווה אף פעם לא אפיינו את המדיה הישראלית. הכל יש שם מלבד בחינה מקצועית ועניינית של הסוגייה החשובה שעל הפרק, כזו שתתרום לקורא משהו מלבד הרכילות הבירוקרטית, האישית, הישנה והמאוסה.
באתר חשוב אחד מתעסקים בניצבים החביבים על השר לביטחון פנים, כאילו זוהי תכלית הבחירה של המפכ"ל הבא – רמת הקרבה לאהרונוביץ, וליברמן כמובן. באתר הגדול השני מכסחים בתגובה את הקצינות שהיו מקורבות לדנינו והמריאו בסולם הדרגות, כאילו המפכ"ל הכי מושמץ בתולדות המשטרה (מוגזם) מנהל בלשכתו הרמון של יצרים ואינטרסים זרים בנוסח חבריו הטובים והמודחים, הניצבים ניסו שחם ומנשה ארביב. אוטוטו יגיעו גם מאמרי השטנה של הבכירים מסופי השבוע בפרינט, שונאי נתניהו אשר יקעקעו את עידן דנינו רק על עצם המחשבה שהיה מקובל על שרה ובן זוגה ראש הממשלה. ואז יבליח אמנון אברמוביץ, שבזחיחות האופיינית יכריז על המפכ"ל הבא.
הכל נכון. למשל, שהקומבינה של אהרונוביץ וליברמן במשרד לביטחון פנים הריחה לא טוב כבר מתחילת הדרך, ויש האומרים שהיא גם הקרינה על ההחלטה הדרמטית של היועמ"ש ויינשטיין בעניינו של שר החוץ. ברור שגם דנינו לא ויתר על קלקלת מינויי הקרובים וקידום המקורבות, ועדיין. בחישה של פוליטיקאי ממונה היא חלק בלתי נפרד מההגדרה הבלתי פורמלית של כל שר משטרה מאז ומעולם, בדיוק כמו שמינוי מקורבים הוא חולה רעה אך כמעט טבעית במגזר הציבורי (גם כאשר הם ראויים). אגב, התופעה שכיחה גם במגזר הפרטי, ובמיוחד באותם גופי ביקורת עיתונאיים, חילופי עורכים במעוזי הפובלציסטיקה למשל גוררים תמיד גלי פיטורים מקוממים ומינויים גרועים – תלוי את מי שואלים.
העיסוק ה"מעמיק" של העיתונות באינטריגות טבעיות ואירועים שוליים מחמיץ את הטיפול במחדלים העקרוניים של המשטרה כארגון ציבורי שאמור להיות לוחמני ושירותי כאחד. עובדה, הגענו למצב בו קשה מאוד להצביע בשדרת הניצבים על מועמד בשל לתפקיד המפכ"ל, לא סתם מפכ"ל ראוי, אלא כזה אשר יחולל את המפנה שכולם מדברים עליו מאז נחשפו תחלואי המשטרה לפני ואחרי הדחת משה קראדי.
10 חודשים טרם חילופי הגברי עיתונות רצינית אינה אמורה לעסוק בפופוליזם זול נוטף רייטינג מז'אנר הריאליטי – מי מקורב למי ומי המועמדים הסופיים לתפקיד המפכ"ל הבא, משל היו מועמדים לאימון קבוצת כדורגל הנתונים לביקורת צולבת של המקומונים בשעתם היפה. בנקודת הזמן בה נערכים למינוי חובתה המקצועית של העיתונות היא להגדיר למקבלי ההחלטות – איזה סוג של מפכ"ל דרוש לה למשטרת ישראל.
תרבות הקליקות והמקורבים לאן?
רשימת מטלות החובה הממתינות למפכ"ל הבא היא ארוכה ומורכבת, משום שהמשטרה אשר באה לעולם כדי להילחם באויבי הציבור מצטיירת היום במרחב התקשורתי כאויבת הציבור אותו היא אמורה לשרת. החל בתרבות השירות לאזרח של השוטר הזוטר בנקודות הקצה ועד לקצינים בכירים וזחוחים המצויים באינטראקציות מסוכנות כאלה ואחרות עם גורמי הון שלטון ועולם תחתון.
המשטרה היא גוף המתמחה בהטלת אחריות על בדוקאים וחשודים, עבריינים מסוכנים ופוליטיקאים מושחתים, והיא יודעת לעשות זאת בנחישות והצטיינות יתרה, כשהיא רוצה. כמה חבל שכאשר היא נדרשת לקחת אחריות על תחלואיה ומחדליה, לא כדי לערוף ראשים אלא כדי לשפר את שורותיה, היא מעדיפה להסתגר ולהתגונן כמו אחרון החשודים השומרים על זכות השתיקה. חוסר משווע בהטלת אחריות מקצועית וגביית מחיר על מחדלים, שלא לומר נטילת אחריות אישית, הם אחד החוליים של משטרת ישראל ומחלקת המשמעת "הפוליטית" החולה שלה – בדיוק כמו בגופים ציבוריים רבים אחרים, אם זה מנחם מישהו בארגון.
תרבות הטיוח הזו יצרה כאן ארגון של קליקות ומקורבים, חבר מביא חבר ושמור לי ואשמור לך. זהו המובן מאליו, ודווקא היוצאים מן הכלל אשר התריעו בשער הוקעו על ידי הקולגות מהצמרת והורחקו מעמדות השפעה על המערכת. אפרופו קליקות ומקורבים, ב-20 השנים האחרונות המשטרה מנוהלת על ידי בוגרי מחוזות תל אביב מרכז והדרום בלבד, בדיוק אותם מחוזות שהולידו את השערוריות הגדולות.
לקציני המחוז הצפוני אין סיכוי להתבלט בתל אביב וירושלים, יעקב בורובסקי הסמכותי והמוכשר הגיע הכי רחוק שאפשר, אבל הורחק מהמרוץ למפכ"לות בספין מכוער של פוליטיקאים מהזן של מרכז הליכוד, מה שלא מנע ממנו לחשוף במשרד מבקר המדינה דווקא את מרבית פרשות אהוד אולמרט המושחת. אולי טוב יעשה השר הממונה אם דווקא בשיאה של הלחימה בדרום יביט מעט צפונה ויחפש שם את הבכיר שיבצע את המהפכה הנחוצה בתרבות מינויי המקורבים והמחדלים המטויחים – ללא מורא, ללא משוא פנים.
אדם ישר מאין כמוהו, חובה. עתיר ניסיון, אחד שטעה ושרד. חיית שטח מקצועית, משכיל ואינטליגנטי, רצוי מבריק ולא אפרורי, מענטש נוטף כריזמה אמינה. כאמור, עם כל הצער שבדבר, בעידן האפרוריות והצעידה בין הטיפות, קשה להצביע על ניצב לוחמני שכזה בשדרת הפיקוד הנוכחית. גם מועמדת אשה כזו, פיקוד המשטרה המאצ'ואיסטי לדורותיו לא השכיל להצמיח. אולי המפכ"ל הבא יעשה כן, ובתנאי שיסחוף אחריו במעלה ההיררכיה את השכבה הצעירה במשטרה על חשבון הגוורדיה הוותיקה המסואבת כל כך, ואת התקשורת מעצבת דעת הקהל כמובן. לא רק שזה לא פחות חשוב, זה אולי הכי חשוב בעידן המסכים החכמים והאנשים המנותקים.
