מה שהיה היה

עבירות שהתיישנו לא יילקחו בחשבון

ה"ר היתה בשנת 2001 עורכת דין בשנות הששים לחייה שניהלה משרדים לתיווך אשראי בשוק האפור, והורשעה בעבירות של גניבה בידי מורשה, זיוף ושימוש במסמך מזויף. לפי ההרשעה, אנשים קשי יום ומסורבי אשראי במערכת הבנקאית פנו לנאשמת כדי שתשיג להם אשראי בשוק האפור. לב גם סיפקה לאנשים כאלה ערבים מקצועיים, שתמורת תשלום היו מוכנים לערוב ללווים שלב טיפלה בעניינם. בהכרעת הדין קבע השופט חנן אפרתי, כי מאזן האמינות נוטה בבירור לטובת גרסת עדי התביעה ופסק כי הנאשמת ביצעה את המעשים המיוחסים לה.

בשנת 2010 עתרה ה"ר לבית משפט המחוזי בתל אביב נגד החלטת לשכת עורכי הדין למנוע את חידוש רישיון עריכת הדין שלה ואת חברותה בלשכת עורכי הדין. הלשכה סירבה לחדש את הרישיון בטענה שחברותה בלשכה פקעה לפני 40 בכלל, ומאז היא לא עסקה כלל בעריכת דין, מה גם שהורשעה בעבירות פליליות חמורות. החלטת הסירוב התייחסה גם גילה המבוגר (70) שעומד לה לרועץ, ולכך שהיא לא הוכיחה מצב כלכלי קשה או חריג המצדיק את חידוש חברותה.

השופטת יהודית שיצר ציינה בהחלטתה כי הלשכה לא היתה רשאית להביא בחשבון בין שיקוליה עבירות פליליות שהתיישנו, וכי ראיות שיש בהן גילוי על הרשעות שהתיישנו לא יהיו קבילות, אלא אם כן עורך הדין מסר את המידע אודות עברו הפלילי שהתיישן, מתוך ויתור מודע על החיסיון שמקנה חוק לשכת עורכי הדין על מידע כזה. כמו כן היא קבעה, כי גם אם הלשכה סבורה שאין זה ראוי שעורכי דין שהורשעו בפלילים, והתיישנו עבירותיהם, ישמשו כעורכי דין, עליה להסדיר זאת בחיקוק מתאים, ולא על ידי פרשנות מרחיבה. "רצוי מאד שהלשכה תסדיר בהקדם בכללים ותקנות למקרה מעין זה של מי שהיה עו"ד והתנתק מעיסוק במקצוע, מסיבות שונות ומגוונות, ורוצה לחדש חברותו בלשכה, וזאת בהליך הוגן ראוי ומידתי, שיהיה ידוע מראש לכלל ציבור עורכי הדין". ציינה השופטת שיצר בפסק הדין.

לפי השופטת, כל עוד העניין לא הוסדר בחיקוק שמסמיך את הלשכה לעשות כן, אין בסמכות הלשכה להביא בחשבון שיקוליה עבירות שהתיישנו. בנוסף ציינה השופטת כי "עקרון חוקיות המינהל" קובע כי הרשות המנהלית, ובכללה הלשכה, איננה רשאית לעשות דבר ללא עיגון בחיקוק כלשהו, כגון תקנות וכללים.

"הלשכה בהחלטתה משנת 2010 לא הציבה שום תנאים שבהתקיימם תוכל העותרת לחדש את חברותה, ובשל סירובה הראשוני, נסתתמה בפניה כל אפשרות לחדש את חברותה", קבעה השופטת.  "עמדת הלשכה אינה סבירה גם לאור העובדה שהעותרת ממילא הייתה רשאית לגשת שוב לבחינות הלשכה ולבצע את כל תהליך ההסמכה מתחילתו במלואו, שאז לא היה ללשכה נימוק להתנגדות. הלשכה הקלה אך במעט עם העותרת כשקיצרה את תקופת התמחותה הנדרשת שוב, משנה לחצי שנה. מאידך החמירה הלשכה עם העותרת, החמרה שאיננה מעוגנת בחיקוק, בכך שהיא הציגה לעותרת דרישה להיבחן גם בדיני מדינת ישראל, בחינה שלפי הדין חלה רק על מי שלמד בחו"ל, הוסמך בחו"ל או עבד בתפקיד משפטי בחו"ל.

"בנסיבות המקרה בלבד, ועל מנת לאפשר פתרון פרטני למקרה של העותרת, ומתוקף סמכותי כבית משפט לעניינים מנהליים להעניק סעד למען הצדק, ולאחר ששקלתי אמות מידה של סבירות ומידתיות להם מחויבת כל רשות ציבורית ובכללה הלשכה, ראיתי לקבוע שהעותרת תוכל לחדש את חברותה בלשכה לאחר שתעבור מחדש ובהצלחה את בחינות ההסמכה במקצועות מעשיים, הן בכתב והן בעל פה, ללא צורך בהתמחות פעם נוספת", קבעה השופטת לבסוף.