 |
| עו"ד עוזסיני ארניה בבית של קצב בערב השחרור מהכלא |
לאחרונה התעורר דיון ציבורי בשאלה האם ראוי הנשיא לשעבר משה קצב לניכוי שליש מתקופת המאסר שנגזרה עליו, על אף שלא הביע חרטה על המעשים בגינם הורשע, ואף שהוא ממשיך להכחיש מעשים אלה.
תכליתו של מאמר זה היא לבחון את התנאים הקבועים בחוק לקיצור תקופת המאסר, ולהתרכז בשאלה האם היעדר חרטה של אסיר והמשך הכחשת העבירה הינם שיקולים אשר רשאית ועדת השחרורים לשקול, בבואה להכריע בשאלת קיצור עונשו של אסיר.
סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר מפרט שורה של שיקולים שעל ועדת השחרורים להביא בחשבון. ראשית, על הוועדה לשקול את הסיכון מצד האסיר לציבור, למשפחתו, לנפגע ולביטחון המדינה. כמו כן, על הוועדה לשקול את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא. במסגרת זו על הוועדה לשקול את נסיבות ביצוע העבירה, סוגה וחומרתה, העונש שהוטל עליו, פירעון קנס או פיצוי שהוטלו עליו, הסתבכויות בעבירות נוספות, עבר פלילי קודם, דיונים קודמים בוועדות שחרור וכן התנהגותו של האסיר ויחסו לצעדי שיקום.
חשוב לציין בהקשר זה כי הרשות לשיקום האסיר (רש"א) מרחיבה בעת האחרונה מדיניות הכוללת אף את שיקומם של עבריינים מכחישים, כלומר של אלו השומרים על זכות היסוד המוקנית להם לעמוד על חפותם ועל חירות המחשבה שלהם, בכל הנוגע לעבירות בהן הורשעו, בין היתר בהסתמך על מחקרים קרימינולוגים מעבר לים אשר הוכיחו את האפקטיביות שבהליכי שיקום למכחישי עבירה.
והיכן החרטה?
עיון בלשון החוק מגלה באופן ברור כי שיקולי החרטה כלל אינם באים במניין השיקולים שעל הוועדה לשקול בבואה להכריע האם האסיר ראוי לקיצור עונשו, כתנאי סף הכרחי. יתרה מזאת: אף לא צוין בחוק כי הכחשת העבירה מונעת את שחרורו המוקדם של האסיר.
השאלה הניצבת בחזית הדיון הינה, האם השמטת שיקולי החרטה מלשון החוק הינה מכוונת, או שמא יש לשקול את היעדר החרטה עם כלל השיקולים המנויים בחוק?
לשון החוק ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. עניין החרטה יכול להוות שיקול במכלול שיקולי הוועדה ואולם על פי לשון החוק אין היא יכולה להוות שיקול בלעדי.
לא זאת אף זאת, ולהבדיל, סעיף החוק המתייחס לאסירי עולם דורש כתנאי לשחרור מוקדם שהוועדה תבחן "האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו". הוראה זו מתייחסת אך ורק לאסירי עולם שעונשם נקצב ולא לכלל האסירים האחרים אשר לגביהם לא נכללה בחוק הוראה דומה.
 |
| עבודה ב"לגו" של האמן קוסביריק, אינדונזיה |
הכחשה וחרטה בפסיקה
פסיקת בית המשפט העליון נתנה דעתה לסוגיה ובעת האחרונה חלה התפתחות משמעותית בהתייחסות אליה.
פסק הדין המרכזי הראשון בנושא היה בעניינו של אל"מ עאטף זאהר, אשר הורשע בשורת עבירות מין שביצע בפקודתו. בתום ריצוי מחצית עונשו עתר זאהר לוועדה צבאית אשר נעתרה לבקשתו לשחרור מוקדם, על אף המשך הכחשתו, אולם בג"צ קיבל את עתירת הפרקליט הצבאי הראשי נגד הוועדה וקבע שעבריין מין סידרתי אשר אינו מפנים את פליליות מעשיו ואת חומרתם, אינו מביע חרטה ואינו סבור שהוא זקוק לשיקום דרכיו – אינו ראוי לשחרור מוקדם.
יחד עם זאת, נראה כי לעת האחרונה חל כרסום משמעותי בהלכה זו.
ראשית נעיר, כי לימים עמד האסיר זאהר בפני ועדת שחרורים נוספת ושוחרר, אף שהמשיך להכחיש את ביצוע העבירות. כמו כן, בשורה של החלטות של ועדות שחרורים קוצר עונשם של עברייני מין מכחישים, בעלי מסוכנות נמוכה, בנימוק של היעדר תוכנית טיפול לעבריינים מכחישים בין כותלי הכלא. לפיכך, מקום שאסיר בעל מסוכנות נמוכה הציג תוכנית טיפולית פרטית – נעתרה הוועדה לבקשה לשחרור מוקדם, על אף ההכחשה.
ואולם, המהפכה האמיתית בעניין שיקול החרטה באה בפסק דין מרכזי שני בנושא אחד המורשעים ברצח הילד דני כץ ז"ל, פתחי גנימאת נ' ועדת השחרורים המיוחדת (22.5.2016). בפרשה זו נידון עניינו של אחד מרוצחי הילד מחיפה אשר עונשו נקצב ל-30 שנות מאסר וביקש להשתחרר לפני מועד שחרורו הסופי. אסיר זה עמד על הכחשתו וטען כי אין ליתן לכך שום משקל.
ערעורו של האסיר נדחה משום שהמדובר באסיר עולם ולכן חל בעניינו סעיף החוק הקובע דרישת חרטה כתנאי לשחרור. יחד עם זאת בית המשפט העליון (השופט יצחק עמית) מצא לנכון לייחד דברים על שיקול החרטה אף לגבי אסירים שאינם אסירי עולם.
לדעת בית המשפט העליון, המשך הכחשת העבירה יכולה להוות אינדיקציה למסוכנות ולבטא את היעדרו של שינוי פנימי-מוסרי אולם ההכחשה היא רק רובד אחד. מאידך, אין להעמיד אסיר מכחיש המאמין בחפותו בפני הדילמה הקשה והאכזרית: "אם תודה ותכה על חטא תזכה בשחרור מוקדם, שאם לא כן – לא תהנה מפריבילגיה זו". בית משפט העליון מבהיר כי העמדת האסיר בפני דילמה כזו עלולה להיתפס כפגיעה בזכותו לאוטונומיה, לכבוד ולחירות מחשבה. השופט עמית מסכם את הסוגיה באומרו: "שיקולים שונים ומגוונים מושכים לכיוונים מנוגדים בשאלת משקלה של ההכחשה. כשלעצמי, איני סבור כי קיימת תשובה אחת נכונה. ייתכן כי משקלה של ההכחשה בשיקולי השחרור ישתנה על פי סוג העבירה או סוג ההכחשה".
 |
| שופט עליון יצחק עמית |
מסקנות
ראשית – יש ליתן לשיקול החרטה את מלוא העוצמה מקום שמדובר באסירי עולם.
שנית – ככל שאסיר (שאינו אסיר עולם) נמצא מסוכן לציבור הרי ממילא אין לשיקול החרטה כל קיום.
שלישית – וזה העיקר – מקום שאסיר (שאינו אסיר עולם) אינו מסוכן לציבור אך ממשיך לעמוד על הכחשתו ולכן אינו מביע חרטה, הרי שלדעתנו, אין לתת להיעדר החרטה כל משקל במניין שיקולי הוועדה.
כאמור, אין לדרישת החרטה כל עיגון בלשון החוק. לדעתנו, השמטת שיקול החרטה אינה מקרית. אנו סבורים כי המחוקק רצה למנוע מצבים של חרטה מעושה, וכדי לא לפגוע באוטונומיית הרצון של האסיר. זאת ועוד, השופט עמית בפסק דין גנימאת הבהיר כי אסירים עשויים להמשיך להכחיש את העבירות בהם הורשעו לא רק עקב אמונתם באמת הפנימית שלהם, אלא עקב שיקולים בלתי קשורים כגון תחושת בושה עצמית, חשש מנקמת דם וכו'. מקרים כאלה בוודאי מצדיקים שחרור מוקדם.
הנה כי כן, דרישת החרטה עלולה להציב את האסיר המכחיש ב"דילמת אסיר" בלתי אפשרית ולפתותו לבגוד בעצמו ובעקרונותיו, ולזייף חרטה, רק על מנת להנות מהפריבילגיה של שחרור מוקדם. מדינה דמוקרטית אינה יכולה להעמיד שום אדם בדילמה בלתי הוגנת מסוג זה, ולדרוש ממנו חרטה, גם אם היא בלתי כנה, כתנאי לשחרורו, קל וחומר אם המשך ההכחשה מונע מטעמים חיצוניים.
חיוב האסיר להודות בפשעיו כתנאי לשחרור מוקדם מזכיר משטרים אפלים ואת ימי האוטו-דה-פה והאינקוויזיציה הספרדית, אשר בהם אילצו נאשמים להתוודות על חטאיהם על מנת לזכות למחילה. אין זה ראוי כי מדינה דמוקרטית האמונה על ערכי יסוד של כבוד האדם תתנהל באופן דומה. מן הראוי להסיר מעל הפרק את השיח הציבורי בדבר נחיצות החרטה לשחרור המוקדם, ולהתרכז אך ורק בשיקולים אותם מונה החוק באופן מפורש ביחס לאסירים רגילים, היינו – מסוכנות והתנהגות בתוך כותלי הכלא.
* הכותבת הינה מומחית למשפט פלילי ומכהנת כיו"ר (משותף) של הועדה לעניינים פליליים בלשכת עורכי הדין. המאמר בגרסה המורחבת פורסם לראשונה בכתב העת "עורך הדין"
