כמה טוב שבאת הביתה

השופט יעקב צבן

בחודש דצמבר 2002 הוגש כתב אישום נגד חיים עמרם כהן, המייחס לו ביצוע עבירות מין בקטינה. ב-8 באפריל 2003, לאחר מספר דיונים בבית המשפט, תוקן כתב האישום במסגרת הסדר טיעון וכהן הודה במיוחס לו; הוא הורשע בכך שבין השנים 1989-1993 הוא ביצע עבירות מין בקטינה שטרם מלאו לה 14. העבירות: מעשה סדום ואינוס.

הצדדים הסכימו גם על העונש: מאסר בפועל לתקופה של שנתיים וחצי, קנס של 10,000 שקל ופיצוי לקטינה בסכום כולל של 216 אלף שקל, שייפרש במשך שש שנים. לפי ההסכם, כהן לא יכול היה לטעון באשר ליכולתו הכלכלית, יחתום על ערבות עצמית ואילו שני ערבים יחתמו על ערבות שתבטיח עמידה בתנאי התשלום. אותם ערבים התחייבו להתייצב לדיון הבא שהיה אמור להיות. הצדדים ביקשו באותו מעמד בבית המשפט לדחות את מועד ביצוע גזר הדין לאחר חג הפסח באותה שנה.

הדיון בעניין גזר הדין נדחה ל-20 במאי 2003, אז היו אמורים הצדדים להסביר את ההסדר לבית המשפט. אלא שכהן לא התייצב לדיון, ולאחר מכן התברר כי הוא נמלט מהארץ. הוצא נגדו צו מעצר כללי, אולם רק בשנת 2013, לאחר יותר מ-10 שנים, הוא הוסגר לישראל על פי החלטת בית המשפט בקנדה.

ב-13 באוקטובר התקיים דיון ראשון בפרשה בבית המשפט. התביעה ביקשה להותיר את הרשעתו של כהן על כנה, אולם לטעון חופשי באשר לעונש. בתגובה, סנגורו של כהן הודיע כי אם התביעה תבקש לחזור בה מהסדר הטיעון, הוא ישקול עתירה לבג"צ. בין היתר נטען, כי התביעה מחויבת להסדר גם בשל כך שההסגרה מקנדה מבוססת על הסדר הטיעון. לאחר מספר דיונים, הועבר התיק לדיון בהרכב שופטים שבו אב בית הדין הוא סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט יעקב צבן, שעמד בראש הרכב השופטים גם במשפט המקורי לפני למעלה מ-10 שנים.

הפרקליטות טענה בפני הרכב השופטים, כי העונש שנקבע בזמנו היה מקל, כדי לחסוך מזמנו של בית המשפט. כמו כן, באופן זה הקטינה לא נאלצה להעיד ואילו כהן עצמו הודה, נטל אחריות והיה מוכן להיכנס לכלא, כמו גם לפצות את הקטינה. התביעה הוסיפה וטענה כי ההסדר הופר על ידי כהן, וכי נאמר לו כבר ששהה בקנדה כי תטען לעונש חמור יותר לכשיוסגר לישראל. התביעה הוסיפה וטענה, כי אינה מחויבת בהכרח לעמוד מאחורי ההסדר כאשר ישנן נסיבות חדשות.

בתגובה טען כהן, כי אם הפרקליטות חוזרת בה מחלקו השני של ההסדר – העונש – אזי הוא רשאי לחזור בו מהודאתו שמהווה את החלק הראשון בהסדר. הסנגור טען עוד, כי ייצוגו של כהן היה פגום בזמנו, והוא לא הבין כהלכה את הודאתו, לא קרא את עובדות כתב האישום המתוקן, הופחד ונלחץ להודות, ועשה זאת מחשש שייגזר עליו עונש גדול יותר. כמו כן טען הסנגור, כי כהן הודה בזמנו על אף שחלק מהעבירות התיישנו וחלקן בוצעו עוד כשהיה קטין. טענה נוספת הייתה שישראל פנתה לקנדה בבקשת הסגרה שהתבססה על הכרעת הדין וההסכמה לעונש, על כן, טען הסנגור, המדינה מנועה כעת, הן מבחינת יחסיה הבינלאומיים והן בשל יחסיה עם הנאשם, מלחזור בה.

"הכלל הינו כי על המאשימה להגן על עמדתה בהסדר הטיעון גם לפני ערכאת הערעור, אולם יהיו מקרים בהם תהיה רשאית לבחון מחדש את עמדתה ושיקוליה", קבע הרכב השופטים בהחלטתו והוסיף מעט לאחר מכן: "המאשימה רשאית לחזור מהסדר טיעון רק בנסיבות חריגות".

"אין לאפשר לנאשם חזרה מהודיה", הוסיפו השופטים, "שכן החזרה הינה לצרכים טקטיים בלבד. הנאשם מוכן לקיים הסדר הטיעון ובלבד שיקויים במלואו. אין מדובר בהודאת שווא או רצון להוכיח חפות, אלא להצמיח לו תועלת משפטית – קבלת עונש שהוסכם בזמנו, שהקל עמו והדבר אינו שנוי במחלוקת. נאשם הבורח מריצוי העונש עליו הסכים, וחוזר ומבקש לרצותו לקיימו חרף הפרתו שלו, מלמד על עצמו כי הוא נוהג בתכסיסנות ומנצל כללים משפטיים, אותם הפר במשך 10 שנים. הימלטות זו מלמדת גם על תחושת אשמה".

לעובדה כי אב בית הדין בהרכב הנוכחי של השופטים הוא השופט צבן, אותו שופט שעמד בראש ההרכב במשפט שבמסגרתו התקבל הסדר הטיעון, היה משקל: השופטים ציינו בהחלטתם כי טענתו של כהן, לפיה הודה בחופזה ומתוך לחץ, אינה נכונה.

השופטים דחו גם את יתר טענותיו של כהן, וקבעו כי בעוד הרשעתו של כהן עומדת בעינה, הסדר הטיעון בין הצדדים מבוטל, והם יטענו לעונש במועד שייקבע על ידי בית המשפט.