שלום לכל מי שטורח לקרוא את מה שאני כותב כאן. לי קוראים אשר. נעים מאוד. בתחנה קוראים לי "אשר דוגרי". למה אני, מה שנקרא, בנ'אדם שחושב ישר ומדבר דוגרי. בלי לסנן. מהלב. אני לא איזה גנרל או פוליטיקאי משופשף, אני בן אדם פשוט. נהג מונית סך הכל. עובד קשה להביא פרנסה הביתה. אבל בתור נהג מונית, תדעו לכם, אני רואה ושומע הרבה אנשים, ואפשר להגיד שאני מכיר טוב מאד, ומרגיש טוב מאד, את איך שהעם חושב ומרגיש. אפשר אפילו לקרוא לי "מדד הרגשות של העם".
יש שיר אחד שאני חולה עליו. "אלוהים שלי, רציתי שתדע, חלום שחלמתי בלילה במיטה…". כמעט לכל אחד יש חלומות. על דברים שקרו על דברים שלא קרו, על דברים שהבן אדם היה רוצה שיקרו ועל דברים שבחיים לא היה רוצה שיקרו. חלומות מפחידים, חלומות מתוקים, חלומות מוזרים, חלומות לא מובנים, חלומות נוראיים וגם חלומות על מין. מין שהיה, מין שלא היה, מין שהיית רוצה שיהיה, וגם מין שממש לא היית רוצה שיהיה. אין לנו שליטה על החלומות וטוב שככה.
 |
נסע איתי איזה מנוזל אחד במונית, שכל הזמן משך באף והוא היה פסיכולוג אז שאלתי אותו. הוא אמר שטוב שאין לנו ממש שליטה על החלומות, כי הם מנקים אותנו. כמו פילטר כזה. הוא אמר שאם כל אחד היה שולט לגמרי בחלומות שלו, היינו משתגעים ואז אוי ואבוי באיזו חברה חולה היינו חיים היום.
לא תמיד נעים להודות בחלומות שלך. אם למשל בתור נער חלמת על אמא של אחד החברים שלך, ומה אתה עושה לה, אתה לא יכול לממש את זה וגם לא יכול להגיד לחבר שלך את זה או לחברים משותפים, למה יחשבו שאתה סוטה. אבל בחלומות כולנו קצת סוטים, לא?
לפני איזה שבועיים ככה, בית המשפט דחה את הערעור של בני שמואל על ההרשעה שלו באונס של הבת שלו, כשהיתה קטנה, ושלח אותו לכלא להרבה שנים. בני שמואל כבר איש מבוגר. בן 75. הוא אומר שסתם מעלילים עליו ושהוא בחיים לא עשה דבר כזה. עורכי הדין שלו ועוד אנשים מהעולם של המשפט מאמינים לו. רחמנות לשלוח בן אדם לכלא בגיל כזה, למה הוא כבר לא ייצא בחיים.
אז מצד אחד כל הנאשמים בבית משפט אומרים שהם לא עשו כלום, אבל אם הוא באמת אנס את הילדה שלו, כשהיתה קטנה, מצדי שגם ימות בכלא. אבל מצד שני, אולי היא סתם מדמיינת?
למה שמישהי בכלל תדמיין שאבא שלה אנס אותה?
בדיוק מהסיבה שאנשים מדמיינים מלא דברים לא הגיוניים בחלומות. יכול גם להיות שאיזה פסיכולוג דמיקולו שתל לה כל מיני מחשבות בראש, ושאולי היא קצת ממציאה. למה שאבא יתחיל לאנוס את הבת שלו מגיל שבע ויפסיק בגיל 11? למה היא לא זכרה את זה כל השנים, עד שפתאום בגיל מבוגר חלמה על זה? ומי אמר שהחלום בכלל אמיתי?
ואם יש כמה מומחים שאמרו שזה יכול להיות, אז מה? יש עוד אלפי מומחים שיגידו שאפשר להכניס לראש של מישהו, שהוא קצת אבוד ככה, כל מחשבה שרוצים. שאין לנו בכלל שליטה על החלומות.
מה שהבנתי מכל מה ששמעתי על הפרשה הזאת, אין הוכחות חוץ מהחלום שחלמה הבת. מה שמעצבן אותי הוא דווקא העיקרון בסיפור הזה. נניח שאיזה אבא חד הורי היה חולם שבמשך כמה שנים הבת שלו שהיא בת 17 נכנסת אליו בשקט כל ערב למיטה, וכופה את עצמה עליו. ובגלל שהוא המום ובשוק ממה שהיא עושה, הוא לא מגיב, מרגיש משותק, ולא מספר לאף אחד על החלומות שלו, ולא מוציא הגה מהפה. עכשיו נגיד שיום אחד, שנים אחרי שהבת עזבה את הבית, הוא מספר את זה למישהו שאומר לו להגיש תלונה. והוא מגיש. אתם חושבים שבית המשפט היה מאשים את הבת באונס האבא, ושולח אותה לכלא?
התשובה ברורה: ממש לא!
אני כועס על השופטים האלו שהרשיעו אותו. נראה לי גם שיותר חשוב היה להם התקדים המשפטי של הרשעה על סמך חלום, מאשר התחשבות בחירות של הבן אדם.
עד כמה שאני מבין, בן אדם צריך להיות מורשע מעבר לספק סביר. במיוחד אם שולחים אותו לכלא לטונה של זמן. מה זה ספק סביר בעיניי? שהבן אדם הממוצע מהרחוב, יחשוב בסבירות גבוהה, שעל סמך אותו חלום שחלמה הבת, הוא היה מרשיע את האב באונס שלה. לא נראה לי שהאדם הממוצע מהרחוב היה חושב ופועל כמו שפעלו השופטים.
הייתי מעריך את אותם שופטים הרבה יותר אם היתה להם קצת צניעות וענווה והיו אומרים שעם כל הרצון לצדק, אין להם מספיק הבנה בעניין חלומות, ומהפחד שלא לעשות עוול בנפש שלהם, וחס וחלילה לשלוח אדם צדיק לכלא, הם מסרבים להרשיע בן אדם רק על סמך חלום, ושחלום הוא לא מספיק להרשעה מעבר לספק סביר. אבל במדינה שלנו לשופטי העליון הרי מותר הכל. אפילו לשחק אותה יוסף פותר החלומות.
בדוגרי – לא ככה?
