 |
| סיפורים מסמרי שיער ומצמררי נפש (אילוסטרציה: FREEPIK) |
עבודתה המאומצת והתובענית של סנגורית, ימיה העמוסים ולילותיה הטרופים, הדאגה המתמדת, השוחקת, לגורלם של אנשים – שהרי מדובר בדיני נפשות – כל אלה טורדים מנוחה ומדירים שינה.
כשאני מחזיקה אצבעות לנאשמים שאותם אני מייצגת, אני כוססת את ציפורניי בחשש ובדאגה, וגם בתקווה ובתפילה, שלא יאונה להם רע; שגם אם, חלילה, יושת עליהם עונש – הוא יהיה קל. שלא ייכלאו מאחורי סריג ובריח. שלא יורחקו מהחברה בכלל, ומחיי השגרה שלה בפרט, לפרק זמן ממושך.
יותר מכל מקוממת ומכעיסה אותי הכרעת דין, אשר כתוצאה ממנה נכנסים לכלא אנשים חפים מפשע. גברים שנשים העלילו עליהם עלילה כוזבת ומופרכת, טפלו בהן אשמה, נקמו בהם באמצעות סיפור בדים, אשר יכול, אכן, לסמר שיער ולצמרר נפש, אף שהוא מומצא ובדוי.
לא אחת אני חווה (המלה חווה אינה מדויקת, מאחר שלא מדובר בחוויה אלא בטראומה, במפח נפש, בתסכול עמוק) את העדר היכולת שלי לשכנע שופטים בצדקת טענותיי ובחפותו של מרשי. לפעמים, כאשר אני מצליחה לשכנע אותם, אני אכן חשה וחווה סיפוק מקצועי, ובעיקר שמחה על כך שנעשה משפט צדק. שהוכחה גרסתה הנבזית והשקרית של המתלוננת. שחילצתי גבר, לא אחת בחור צעיר, ממצב שבו היתה עלולה להישלל ממנו הזכות הבסיסית של כל אדם באשר הוא – הזכות לחופש, לחירות.
אני מודעת להעדר היכולת המובנית בפרוצדורה המשפטית שבה – בהעדר ראיות ממשיות, מוחשיות, נבחנת בבית המשפט "גרסה מול גרסה": המתלוננת על ביצוע מעשה מגונה בגופה, לא אחת על אינוסה, מול טענת החשוד לחפותו – גם ידיי קצרות מלהושיע.
 |
| עו"ד נוגה ויזל |
במקום שבו גילוי חמלה הוא טבעי ולגיטימי, נופלים לא אחת שופטים ושופטות בפח הרחמים. הם, אכן, מרחמים על בחורה צעירה המעידה, כשהיא מתייפחת ובכך סוחטת אותם רגשית, כי היא היתה קפואה ומשותקת כאשר הבחור כפה עצמו עליה. לכאורה. לגרסתה.
לצערי, כמי שחשה ויודעת היטב את משמעותן של תלונות שווא, אשר באמצעותן מנסות נשים צעירות (חלקן הבלתי מבוטל נערות) "להלבין" את התנהגותן על ידי טפילת אשמה על גבר (לא אחת בחור צעיר) שעמו פלרטטו ו"עשו אהבה" (במירכאות ובלעדיהן), אם מחשש להיתפס כקלות דעת, קלות להשגה, כ"נותנות", אני מרשה לעצמי לפנות אל הרכב שופטים הדן בתיק של עבירת מין לשפוט בחרדת קודש. חייהם של לא מעט גברים נהרסים בהבל פה של נשים שמוכנות להקריב גברים כשה לעולה על מזבח תלונת שווא נואלת, כוזבת ושקרית.
אכן, חיים ומוות ביד הלשון, בעיקר כשהלשון היא ארסית כלשונו של נחש צפע. כסנגורית בכלל, וכאישה בפרט, אני חשה לא אחת עלבון ובושה להימנות עם המגזר הנשי, אשר חלק ממנו מוכן למכור את נשמתו לשטן השקר, ובלבד שלא ייתפסו ויצטיירו כקלות דעת המתירות את גופן בקלות.
