 |
| חיי הנישואים נקלעו למשבר קשה |
בית המשפט לענייני משפחה קבע באופן תקדימי, כי ילדה בת שבע, בת להורים יהודים-אמריקאיים שלכאורה עלו לארץ, נחטפה על ידי אביה לפי אמנת האג, ואמה תוכל לחזור איתה לארצות הברית. זאת לאחר שהתברר כי ה"עלייה" לארץ היתה צעד מתוכנן של האב, מסך עשן שנועד להסתיר מאשתו את מטרתו האמיתית: להביאה לארץ ולהקנות לה אזרחות ישראלית רק כדי שיוכל להגיש מיד תביעת גירושין בבית דין רבני.
בני הזוג מניו-יורק נישאו לפני 25 שנה. מלבד בת השבע, לבני הזוג ארבעה ילדים בגירים. האב הוא עורך דין ואילו האם עקרת בית. באוקטובר 2013 נקלעו חיי הנישואים שלהם למשבר קשה, אחרי שהאב גילה כי אשתו בגדה בו.
אחרי דין ודברים, הוא הציע לה לנסוע הרחק, לישראל, כדי לנסות ולשקם את הזוגיות שלהם כאן, מבודדים מבני המשפחה והחברים. הם רכשו כרטיסי טיסה ונחתו בישראל עם בתם בת השבע בינואר 2014. אחרי שהגיעו, ביקשה האם אזרחות ישראלית לה ולילדה (לאב כבר היתה אזרחות) והמשפחה קיבלה סל קליטה.
במאי 2014, עשרה ימים בלבד אחרי שהאישה קיבלה את תעודת הזהות הישראלית, הגיש בעלה תביעת גירושין לבית הדין הרבני, עם דרישה בעניין המשמורת על הילדה והרכוש המשותף שנשאר כמעט כולו בארצות הברית. בנוסף, צו עיכוב יציאה מהארץ שהוציא האב, מנע את חזרת בתו עם אמה לארצות הברית.
האם פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, באמצעות עורכי הדין יוסי הרשקוביץ ואוהד הופמן, וביקשה לאפשר לה לצאת עם הילדה מהארץ ולקבוע כי בעלה ביצע "חטיפת ילד" על פי אמנת האג. האישה טענה, כי מהלכי הבעל היו פרי תכנון מוקדם והבאתה על ידו לארץ בתואנה של "שיקום הנישואין" או ניסיון לחיים בישראל, לא היתה אלא מעשה מרמה, שמטרתו היא גירושין בתנאים הנוחים לו, תוך נישולה מכל זכויותיה על פי הדין האמריקאי.
 |
| עו"ד יוסי הרשקוביץ |
משמורת במוקד הסערה
אמנת האג בעניין ילדים חטופים נחתמה בשנת 1980 ואושררה על ידי ישראל. האמנה הבינלאומית אוסרת על העברת ילד ממדינה למדינה ללא הסכמת שני הוריו, וקובעת כי המשמורת על ילד היא "במקום מגוריו הקבוע והרגיל", במידה והילד הוברח לארץ אחרת, או נותק "ממקום מגוריו הרגיל", ניתן להגיש בקשה להחזרתו, והמדינות החתומות על האמנה מתחייבות להשיבו למדינה ממנה נחטף. ברוב המקרים האמנה נועדה להילחם בתופעה של לקיחת המשמורת בכוח על ידי אחד ההורים אחרי סכסוך או גירושין.
האישה טענה, כאמור, כי הבעל הוליך אותה שולל והכחישה כי הסכימה בשלב כלשהו לעלייה קבועה לארץ. לדבריה, עקב הלחץ של בעלה, הסכימה כי יבואו לישראל אך רק לתקופת ניסיון קצובה של שישה חודשים, למטרת שיקום הנישואים. לדבריה, גם את הבקשות לאזרחות הגישה רק עקב לחץ הבעל, ולאחר שהוא תירץ כי הדבר נחוץ כדי שלילדה יהיה ביטוח רפואי.
שופטת בית המשפט לענייני משפחה, רבקה מקייס, הגדירה את גדר המחלוקת כך: "לו יוכח כי הגעת המשפחה ארצה היתה רק לזמן קצר וקצוב של שישה חודשים, כפי שטענה האישה, הרי שמניעת חזרתה של הקטינה לארצות הברית מהווה את ניתוקה ממקום מגוריה הרגיל ומהווה עילה להחלת האמנה".
אחרי ששמעה את גרסאות שני הצדדים, העדיפה השופטת את גרסת האישה, כי רומתה על ידי הבעל, אך גם כך מעולם לא הסכימה להגיע לישראל לצמיתות. בית המשפט קיבל את טענתה כי בני הזוג באו לארץ לתקופת ניסיון, לאחר שהאישה הציגה ראיות רבות לטענותיה: כרטיסי הטיסה שרכשו היא ובעלה לישראל היו הלוך ושוב, לינואר ויוני 2014. ביתם בארצות הברית לא נמכר ולא הושכר. מכוניותיהם לא נמכרו. את ביתם בישראל שכרו בחוזה לחצי שנה בלבד. גם מרבית רכושם נותר בבית בארצות הברית, ובארץ רכשו ריהוט וציוד בשווי מינימאלי.
הבעל המשיך לדבוק בגרסתו וטען כי כוונת המשפחה היתה לעלות ולהשתקע בארץ, ואת תביעת הגירושין המהירה תירץ בכך שגילה כי אשתו לא ניתקה את הקשר עם המאהב שלה וכי היא ממשיכה להתכתב איתו ולדבר איתו בטלפון.
השופטת מקייס לא האמינה לגרסת הבעל, קבעה כי עדותו היתה הססנית ומתחמקת, והתנהלותו "נעשתה בחוסר תום לב מתוך ידיעה ברורה ליתרון לו יזכה בבירור הסכסוך הרכושי בין הצדדים בבית הדין הרבני, לעומת בית המשפט בארצות הברית, שם מצוי הרכוש". הבעל חויב אף בהוצאות המשפטיות של האישה, בסך 75 אלף שקל.
 |
טובת הילדה
הגבר לא ויתר, וערער לבית המשפט המחוזי ואחר כך אף הגיש רשות בקשת ערעור לבית המשפט העליון. שופטי בית המשפט המחוזי מרכז – מיכל נד"ב, ורדה פלאוט וצבי ויצמן – ציינו כי פסק הדין של בית המשפט למשפחה מעוגן בממצאי עובדות ומהימנות. לדבריהם, "המערער ביקש להביא את המשיבה ארצה אך ורק על מנת לבצע את תוכניתו 'ללכוד' אותה בישראל ולהגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני הכורכת את ענייני רכושם והמשמורת על הקטינה. המשיבה נפלה בפח שהוא טמן לה".
גם שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, דחה את בקשת הגבר וקבע כי אין מקום לבירור עובדתי נוסף על ידי ערכאה שלישית. הגבר העלה טענה נוספת, לגבי "טובתה של הילדה" המחייבת את הישארותה בארץ, אך השופט רובינשטיין ציין כי שיקול הדעת המאפשר לנהוג בניגוד לכלל שבאמנה מצומצם, והוא חריג שיתקיים רק במקרים שבהם "קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד במצב בלתי נסבל".
לאחר שהאישה והילדה חזרו לארה"ב, דחה גם בית הדין הרבני את תביעת הבעל לדון ברכוש המשותף ובמשמורת, וקבע כי על הדיון בין בני הזוג לשעבר להיערך בארה"ב, מאחר ששם כל רכושם, ומאחר ובתי המשפט חיוו את דעתם על האופן בו הביא את אשתו ארצה.
עו"ד הרשקוביץ והופמן מסרו בתגובה: "מדובר בצעד אמיץ מאוד של בית המשפט ובתקדים בינלאומי, כאשר בית המשפט מבטל למפרע את אקט העלייה, למרות חתימת האישה על מסמכי עלייה, לאחר שנגלו לו העובדות כי קבלת הסכמתה היתה מבוססת על תרמית, וה'עלייה' נעשתה לצרכים משפטיים זרים".
