הצנזורה של שירות בתי הסוהר מגיעה גם לאקדמיה

תא בידוד טיפוסי בכלא סופרמקס בארה"ב

במדינות המערב המתקדמות בעולם, כגון בריטניה, רשויות הכליאה התירו בשנים האחרונות כניסת חוקרי אקדמיה, ביניהם גם חוקרים ישראלים, לאגפי ההפרדה הרגישים. זאת, מתוך הבנת חיוניותם של המחקרים לשיפור מערכות הכליאה והפחתת נזקיהן. מנגד, בישראל, שירות בתי הסוהר סירב לבקשת חוקרים מאוניברסיטת בר אילן לערוך מחקר ראשון מסוגו בישראל, שבמסגרתו ירואיינו אסירים הכלואים באגפי ההפרדה. שב"ס דן בהצעת המחקר לפני מספר חודשים, ודחה אותה במכתב לקוני, בנימוק של "רגישות מודיעינית".

הצעת המחקר, תחת הכותרת "חוויית המאסר של אסירים השוהים בהפרדה יחידנית ממושכת", הוצגה במסגרת עבודת תזה לתואר שני במחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן, בהדרכתו של פרופ' תומר עינת. 

עדויות וממצאים שנאספו בעשרות מחקרים בעולם, אשר נסקרו בהצעת המחקר, הצביעו על השפעה פיזית ונפשית הרסנית אשר יש לכליאת אסירים לבדם במשך חודשים ושנים. מרבית המחקרים מצאו קשר סיבתי או מתאמי גבוה בין בידוד בבית הסוהר להחמרה או התפרצות של הפרעה נפשית או פיזית. בידוד והפרדה נוטים להחריף את מצבם הבריאותי, הפיזיולוגי והמנטאלי של אסירים, כפי שעלה גם משורת דו"חות שפרסמה בעבר הסנגוריה הציבורית, וזאת בייחוד כשמדובר באסירים חולים ולוקים בלקויות מלכתחילה.

על פי נתוני שב"ס, נכון ליוני 2017 הוחזקו בבתי הסוהר 168 אסירים בהפרדות, אך לא נמסר כמה מהם כלואים בהפרדה זוגית עם אסיר נוסף, וכמה בהפרדה יחידנית ומעבירים את כל שעותיהם לבד. אסירים בהפרדה כלואים בתאם 23 שעות ביום, עם שעת טיול אחת, וגם בה הם מבודדים מאוכלוסיית האסירים. הם מודרים מכל אינטראקציה קבוצתית הכוללת פעילויות חינוך, טיפול, שיקום, תעסוקה או פנאי, וכדברי המשפט העממי, נותר להם רק "לטפס על הקירות". בכל חצי שנה בתי המשפט מאשרים את הארכת תקופת ההפרדה; לרוב האישור לבקשת שב"ס ניתן ללא קושי ומנומק בצורך בטחוני, למעט פראפראזות מודיעיניות של שב"ס והמשטרה. בדו"חות הסנגוריה הציבורית צוינו אסירים המוחזקים בהפרדה מעל 10 ואף מעל 20 שנה.

ליאת טייר-לזימי	פרופ' תומר עינת

מחקרים מספרים

לפי פקודת שב"ס, הפרדה הינה אמצעי אחרון ומניעתי בלבד, למניעת פגיעה הדדית בין אסירים ומניעת פשיעה  בתוך ומחוץ לבתי הסוהר. בפועל, התנאים הדרקוניים של ההפרדה מושתים על ראשי ארגוני פשיעה – אך גם על אסירים המוגדרים טעוני הגנה וגם על אסירים לוקים בנפשם ובעלי מוגבלות שכלית, שאין בנמצא מסגרות המותאמות להם.

בהצעת התזה שכתבה הסטודנטית ליאת טייר-לזימי, בהנחיית פרופ' עינת, צוין כי עשרות שנות מחקר בעולם הצביעו על כך ש"רבים מהאסירים השוהים בתנאי בידוד סובלים מחרדות, מדיכאון, מעיוותי חשיבה, מאינסומניה (נדודי שינה), מהתדרדרות של מצב הראייה ומאיבוד משקל הגוף. הגורמים המרכזיים לנזקים אלו הם חסר בגרייה חושית, חסר באינטראקציה חברתית, תחושת חוסר שליטה על החיים ומגוון הפרעות אישיותיות ופסיכיאטריות שהתקיימו טרם הכניסה לבידוד". 

מסקירת מחקרים עולה כי "כליאה בתנאים של בידוד חברתי כוללת לעתים שכיחות חשיפה מועטה או אפסית לאור טבעי והיעדר מקורות קריאה, צפייה או שמיעה, באמצעותם האסיר יוכל להעסיק את עצמו במהלך השהייה. זאת, בנוסף להרחקה כמעט מוחלטת מחברה אנושית. החסך החושי משפיע על הפעילות המוחית ועשוי לגרום לירידה בערנות המנטאלית, קשיי ריכוז, ירידה בתכנון ובמוטיבציה, יחד עם ירידה בדיבור ובמערכות המוטוריות. מחקרים על השפעות החסך הסנסורי הצביעו על הופעת סימפטומים נוספים בהם אשליות תפיסתיות, תגובתיות יתרה לגירויים חיצוניים, חרדה ופנטזיות אגרסיביות. בחלק מהמקרים אף התפתחו התקפים פסיכוטיים גלויים".

במחקר שנערך בכלא הגדול בקופנהגן, דנמרק, בסוף שנות התשעים, נמצא כי לאסירים בתנאי בידוד סבירות גבוהה פי 20 להישלח לטיפול פסיכיאטרי על רקע סימפטומים נפשיים, לעומת אסירים שלא שהו בבידוד. במחקר על אסירים בכלא לביטחון מרבי במסצ'וסטס, ארה"ב, דווח על סינדרום פסיכיאטרי ייחודי הנובע מחסך בגירויים ובאינטראקציה חברתית וכולל עיוותים תפיסתיים כאמור, הזיות, קשיי ריכוז וזיכרון, מצבי בלבול, מחשבות פרנואידיאליות.

"לצד ממצאים המדגישים את ההשפעות הנפשיות, קיימת עדות מחקרית רחבה שהבידוד משפיע לרעה על מצבם הפיזיולוגי של הכלואים בעיקר בתחומי העיכול, הזעת-יתר, אינסומניה, התדרדרות ביכולת הראייה, עייפות עמוקה, תחושת קור, מיגרנות, כאבי גב, פגיעה בתיאבון, רעידות והחמרה של בעיות בריאותיות שהופיעו טרם הכניסה לבידוד", כתבה לזימי. במחקרים שנערכו בבתי כלא אמריקאים גדולים בקנטאקי ובקליפורניה, דווח על שכיחות גבוהה של סימפטומים כגון דפיקות לב מואצות וסחרחורות.

כך זה נראה. תא הפרדה בכלא בישראל

רגישות מודיעינית?

לזימי מציינת כי המחקר הנוכחי בעל חשיבות רבה עקב דלות המחקר בישראל, "בייחוד בהקשר של בחינת החוויה הסובייקטיבית של האסירים הכלואים בהפרדה – חלקם לא בשל התנהגות לא ראויה אלא בשל חוסר יכולתו של שב"ס להציע דרך יעילה חלופית לשמירה על ביטחונם".

היא ביקשה לקיים ראיונות עומק עם 15 אסירים ולשמוע את אשר הם חווים ותפיסתם לגבי הסיבות בגינן הושמו בהפרדה.  אלא שלאחר שהציגה את ההצעה בפני ועדת המחקרים של שירות בתי הסוהר, קיבלה לזימי לאחרונה הודעה לקונית, לפיה "הוועדה החליטה לא לאשר את הצעת המחקר בשל הרגישות המודיעינית הכרוכה בביצוע מחקר זה".

גורמים באוניברסיטת בר אילן הביעו צער ואמרו כי "המחקר עמד בכל הקריטריונים האקדמיים ומצער ששב"ס חוסם מחקרים שאינם משרתים אותו לתפיסתו". כעת, לזימי מבקשת לקיים את המחקר באמצעות ראיונות עם אסירים משוחררים אשר שהו בהפרדה.

לצורך איתורם של אסירי הפרדה משוחררים מבקשת החוקרת גם את עזרת קוראי "פוסטה". אסירי הפרדה המעוניינים לשוחח עם החוקרת ליאת לזימי טייר מוזמנים ליצור עמה קשר בטל' 054-6471199.

משב"ס נמסר בתגובה כי "שירות בתי הסוהר תומך ומשתף פעולה במחקרים אקדמיים היכולים לשפוך אור ותובנות מקצועיות על סוגיות שונות מעולם הכליאה. יחד עם זאת, מטבע הדברים ישנן מגבלות מקצועיות בהן אנו צריכים להתחשב, מגבלות אשר חלות על הצעת המחקר הזו ולכן לא אושרה".

ד"ר שרון שלו

אחד על אחד

ד"ר שרון שלו היא חוקרת ישראלית, קרימינולוגית ומשפטנית לזכויות אדם מאוניברסיטת אוקספורד, אנגליה, ומומחית בעלת שם בענייני כליאה בבידוד והפרדה. היא חיה שנים בחו"ל ואת מחקר הדוקטורט שלה עשתה בארה"ב, במתקני הכליאה הענקיים מסוג supermax שתוכננו לכליאת אלפי אסירים בבידוד ממושך. בשנתיים האחרונות קיבלה שלו אישורי כניסה במסגרת קבוצת חוקרים לאגפי בידוד בבתי כלא באנגליה ובניו זילנד – שם פתחו בפניה את הדלתות ואיפשרו לה ולעמיתיה לראיין "אחד על אחד" את האסירים הכי קשים – מה שבשב"ס הישראלי אפילו לא חולמים.

בדוחות שכתבה ד"ר שלו ניתן לעיין באתר שלה בו היא כותבת כי כליאה בהפרדה היא הסנקציה הקשה ביותר – שנייה רק לעונש מוות. לאחר שנות מחקרים בחו"ל, היא מעוניינת לבצע מחקר גם בישראל. "מערכות כליאה רבות הן פרנואידיות, בעיקר במה שנוגע לאגפי בידוד. זה לא מאפיין 'ישראלי'", אומרת שלו בראיון ל"פוסטה". לדבריה, מחקר אקדמי שלא בא מרצון לחשוף שערוריות, אלא כדי לשקף את מה שקורה לאסירים (ולסוהרים) – הוא חיוני לשיפור מערכת הכליאה.

"באנגליה ביקרתי בכ-20 בתי סוהר וראיינתי עם קבוצת חוקרים 67 אסירים הכלואים בבידוד ועשרות סוהרים ומנהלי בתי סוהר, רופאים ועובדים סוציאליים. שירות בתי הסוהר הבריטי אמר שהדוח שכתבנו סייע להם לגבש תובנות חדשות", אומרת שלו, "שינוי אחד שנערך בעקבות הדוח שהגשנו הוא הגדלת החשיפה של הכלואים בהפרדה לאסירים אחרים והרחבת מגוון הפעילויות שיש להם נגישות אליהן. הצענו חשיבה יצירתית על הדרכים בהן ניתן לספק פעילויות שיקום גם לאסירים שכלואים ברמת בטחון מרבית, וקשה לערב אותם בין אסירים אחרים. למשל, את חלק מהכלואים באגפי ההפרדה יתכן שאפשר להפגיש עם אסירים בעלי מאפיינים מסוימים, ולשמר את בידודם מקבוצות אסירים אחרות. גם לאסירים בבידוד מגיע לקחת חלק בחינוך ובשיקום".

"ברשות הכליאה באנגליה נעשה ניסיון לשינוי הקריטריונים", מוסיפה שלו, "אנחנו טענו כי מספר רב מדי של אסירים נכלאים בבידוד, ולמשך זמן ארוך מדי. בידוד או הפרדה צריכים להישמר למקרים קיצוניים, ולא כדבר שבשגרה, וגם אז לזמן מוקצב. כאן התקבלה החלטה להימנע עד כמה שאפשר מהכנסת אסירים בעלי בעיות נפשיות לבידוד, מאחר שמחקרים מראים כי אנשים עם מחלות נפש סובלים בבידוד עוד יותר וההידרדרות שלהם אקוטית. ההחלטה היא לנסות ולהימנע מלשים אותם שם מלכתחילה, ואם אין ברירה וקיימות סיבות קונקרטיות המחייבות זאת לצורכי ביטחון – צריך להגביל את משך הבידוד, ולא לאפשר את התמשכותו במשך חודשים כמו שהיה בעבר".

תא הפרדה בכלא בקנדה (צילום מתוך YOUTUBE)

דרוש רגולטור

אלמנט חשוב נוסף שמשתנה במערכות הכליאה בבריטניה, לדברי ד"ר שלו, הוא הידוק הפיקוח החיצוני המתקיים על הבידודים ובעיקר הממושכים. "גם כאן, יש קבוצת אסירים שקשה מסיבות שונות להוציאם מאגפי ההפרדה, אבל הפיקוח על תנאי הכליאה הוא משמעותי. באנגליה קיים גורם מפקח שאין בארץ – רגולטור, מבקר של בתי הסוהר. המפקח ואנשיו נכנסים לכל מתקן מתי שהם רוצים, ומדברים באופן חופשי עם כל גורם, עם או בלי הודעה מראש. זה מרגיל את מערכות הכליאה להיות פתוחות יותר ולא להתגונן כל הזמן".

בשנה שעברה השתתפה שלו במחקר על אסירים בהפרדה גם בניו זילנד, שם קיבלה את ההזמנה מגוף חצי-ממשלתי, במימון האו"ם. על מחקריה הקודמים בארה"ב כתבה ד"ר שלו ספר. "הייחוד של מתקני ה-supermax בארה"ב הוא בכך שהם תוכננו בידי אדריכלים במיוחד כדי שיאפשרו בידוד של שנים. כל אחד מהאסירים יכול להיות נעול בתאו 23 שעות ביממה ולנהל את שגרת יומו בתוך מרחב מחיה מינימאלי, דל, בלי שום מגע אנושי בכלל עם אסירים אחרים – או עם הסוהרים", אומרת שלו.

כך מתארת שלו את אחד המתקנים שחקרה: "התאים בגודל של 2.4 על 3 מטרים, ללא חלון, עם דלתות אוטמות סאונד, אור ואוויר. בית שימוש ממתכת מוקם ליד 'שולחן' קטנטן. טלוויזיה קטנטנה בלי רמקול, מספר ספרים מוגבל, יציאה פעם ביום, כאשר הדלת נפתחת אוטומטית, לשעה ב'חצר' קטנה מבטון שאין בה כלום, ושלוש פעמים בשבוע לתא מקלחת. 1200 אנשים, חלקם בבידוד שנים רבות. ביקורי משפחה ספורים המתנהלים כשזכוכית מפרידה בין האסיר למבקריו".

"ההערכה היא כי 25-30 אלף אסירים מוחזקים כך במתקני 'סופרמקס', ועוד-70-80 אלף בבידוד 'רגיל'", אומרת שלו לפוסטה, "אמנם, במספר מדינות בארה"ב נעשו מאמצים בשנים האחרונות להפחית את השימוש בבידוד, אך אחת הבעיות היא שהמבנה הארכיטקטוני של מתקני בתי הסוהר כל כך לא גמיש, שקשה לעשות בהם שימוש לכל דבר מלבד בידוד".