בהרכב של שלושה שופטים החליט בית המשפט המחוזי בחיפה לזכות מחמת הספק נאשם בשנות ה-60 לחייו, שהואשם בביצוע עבירות מין בבתו – כיום בת 20. ההרכב – אב בית הדין השופט יוסף אלרון, והשופטים משה גלעד וד"ר מנחם רניאל – הסכימו כי עדותה של הבת מעוררות תהיות ותמיהות לא מעטות, וכי תשובותיה לעיתים העלו סימני שאלה באשר לנכונות דבריה.
כתב האישום נגד האב כלל עבירות מין במשפחה, אינוס, מעשים מגונים ותקיפה בנסיבות מחמירות. ע' בת ה-20 טענה, כי הוריה התגרשו בהיותה בת 10, ובשנים שקדמו לגירושין נהג אביה להיכנס למיטתה בלילות, להפשיט אותה, לבצע בה מעשים מגונים ובמספר מקרים אף לאנוס אותה. עוד היא סיפרה, כי כאשר ניסתה להתנגד ובעטה בו, נהג אביה להכות אותה, לבעוט בה, להפיל אותה ולהמשיך להכותה בעודה שרועה על הרצפה. האב שהכחיש את האשמות טען: "לא היה ולא נברא".
חוקרת ילדים שחקרה את הבת כשהיתה בת 14 התרשמה כי תשובותיה לשאלות סותרות, והמשיכה להחזיק בדעה זו גם שנתיים לאחר מכן, בעקבות עימות שנערך בין האב לבין בתו. עוד ציינה החוקרת, כי גרסת המתלוננת מבולבלת, אינה עקבית, ונדמה כי היא סותרת עצמה בתשובותיה. ע' עצמה ציינה כי היא לא בטוחה בגרסתה, וביקשה לעבור בדיקה גניקולוגית: "אני רוצה לדעת מה קרה שם, כי כרגע אני מפקפקת".
כאשר מלאו לע' 12 שנים היא עזבה את בית אמה ועברה להתגורר בפנימייה. מאוחר יותר אושפזה ב"שלוותה" ואובחנה כבעלת אישיות גבולית השרויה בדיכאון קליני. אמה של ע' סיפרה בעדותה כי לא נדמה לה כדבר חריג שבעלה לשעבר ישן עירום, כיוון ש"יש אנשים כאלה". בנוגע להאשמות בתה על השינה המשותפת שכפה עליה האב, הסבירה זאת בגירושיהם ובעובדה שהוא הוסיף להתגורר עמן מספר חודשים לאחר הגירושים: "סלון הבית היה קטן והוא ישן שם על הרצפה, לכן הבנתי את ההעדפה שלו לישון בחדר עם ע'".
בהכרעת הדין התייחס השופט אלרון: "המתלוננת התקשתה להיזכר באירועים ספציפיים, ולנוכח דבריה נקבע כי מתעוררת התהייה האם המדובר בחלום או במציאות… למעשה המתלוננת היא זו שנותנת ביטוי בתיאור המעשים שיש בהם כדי לעורר ספק בין מציאות לדמיון חלומי ונעה בעדותה על קו התפר שבין מציאות לדמיון". עוד הודגש בהכרעת הדין כי ע' ציינה מפורשות שהשיחות הטיפוליות שהתנהלו טרם גילוי המעשים, הם אלו שהעלו לתודעתה את דבר הפגיעה המינית בה.
השופטים אף תהו, לאור עדותה של האם, כיצד ייתכן שמעשים כאלו יבוצעו באינטנסיביות, בתכיפות ובאלימות מבלי שהאם תבחין בכך, ומבלי שמעשיו של האב יותירו סימנים כלשהם על גופה של בתו. כמו כן צוין, כי עדותו של פסיכולוג מטעם התביעה, שבדק את הבת בחלוף חמש שנים כדי לתמוך בגרסתה, עשה שימוש בגרסה ניסיונית של שאלון בדיקה אשר טרם קיבל תוקף מדעי, ולכן לא ניתן להסתמך על חוות דעתו כדי לחזק את אשמת הנאשם.
תפ"ח 3491-08-12
