 |
| אילוסטרציה |
ב-27 באוקטובר 2010 נהגה רוית דוד בפורד פוקוס שלה בכביש 90 מדרום לצפון. לפניה נסעו שלושה כלי רכב: מאזדה פרטית, ושני רכבי משא עם עגלות נגררות. בכיוון הנגדי נסע אוטובוס, ומאחוריו מכונית סיטרואן פרטית. בשלב מסוים, כאשר הכביש התעקל לעקומה שמאלה, יצאה דוד לעקיפה, מבלי לחזור למסלולה. זו היתה תחילת השתלשלות העניינים שהובילה לתאונה קטלנית, בה נהרג אדם.
לפי כתב האישום שהוגש נגד דוד לבית המשפט המחוזי בנצרת, היא לא חזרה למסלולה לאחר העקיפה ולמרות שדה ראייה מוגבל ניסתה לעקוף גם את המשאית השנייה. רק לאחר מכן שבה למסלולה מבלי להבחין כי לא השלימה את העקיפה, מה שגרם לרכבה לפגוע בפינת המשאית. כתוצאה מכך רכבה הבתבסב בנתיב השמאלי וחסם את האוטובוס שהגיע ממול. האוטובוס התנגש ברכבה וגרם לו להסתבסב שוב, עד כדי התנגשות ברכב הסיטרואן שמאחורי האוטובוס. נהג הסיטרואן נהרג; דוד נפצעה באורח קל עד בינוני.
דוד הורשעה בבית המשפט המחוזי בהריגה, לאחר שהשופט קבע כי נהגה בפזיזות ובקלות דעת. העונש שגזר עליה, 20 חודשי מאסר בפועל, ניתן לאחר התחשבות בכך שמדובר בנהגת נורמטיבית, המצויה בחודשי הריון ראשונים ונושאת ברחמה תאומים לאחר טיפולי פוריות ממושכים, מה גם שהיא הגישה לבית המשפט מכתב חרטה, נטלה אחריות על התאונה ואף שלחה מכתבים לבני משפחת הנהג שנהרג, בהם הביעה צער ומצוקה. כמו כן צוין בהחלטת בית המשפט המחוזי, כי לאחר התאונה סבלה דוד מדיכאון וממצב נפשי פוסט-טראומטי. השופט דחה את המלצת שירות המבחן שלא לגזור על דוד מאסר, ומלבד 20 חודשים בפועל – גזר עליה גם פיצוי כספי למשפחת המנוח, בסך 50 אלף שקלים.
דוד הגישה לבית המשפט העליון ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש, באמצעות סנגוריה, עורכי הדין רונן רבי ואבישג הלאלי-אלגריסי. בערעור נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שדחה את גרסתה, לפיה, בין היתר, לא היתה לה כוונה לעקוף את המשאית השנייה, אלא שנאלצה לעשות זאת כי לא התאפשר לה לחזור לנתיבה. כמו כן היא טענה, כי דוח בוחן התנועה לא התייחס לכך שנהג המשאית השנייה נהג ביום התאונה רצוף במשך 10 שעות למעט הפסקה קצרה אחת, ואף עבר את המהירות המותרת. בנוסף טענו הסנגורים, כי לא ניתן לקבוע ברמת ודאות מספקת כי היא זו שגרמה לתאונה, ואף לא הוכח שהיתה מודעת בעקיפה כי היא נוטלת סיכון בלתי סביר. לפי טענה נוספת, עגלת המשאית שנעקפה סטתה לכיוון רכבה של דוד וגרמה לתאונה.
לגבי העונש טענו הסנגורים, כי הוא חמור וקשה, מה גם שמאסר בפועל יאלץ אותה לגדל את התאומים שייוולדו מאחורי סורג ובריח.
מנגד טענה התובעת, עו"ד אושרת פטל-רוזנברג, כי העונש אינו חורג מהמקובל ברשלנות המובילה לפגיעה בחיי אדם. "שב"ס ערוך לקליטתה יחד עם התאומים", טענה התובעת, בין יתר דבריה, באשר לסוגייה הרגישה.
הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט העליון, בראשות השופטת אסתר חיות, ציין בהחלטתו לדחות את הערעור כי קביעות בית המשפט המחוזי מבוססות ואין מקום להתערב בהן. השופטים דחו גם את הטענה לגבי מחדל שהתגלה בחקירת התאונה – אי שליחת צמיג המשאית לבדיקה – בנמקם כי מחדל זה אינו פוגם במסקנה המרשיעה. "מדובר בפזיזות שבאה לידי ביטוי בקלות דעת", קבעה השופטת חיות והוסיפה לגבי חומרת העונש: "ראויה המערערת לנהוג בה במידה של רחמים, אך גם מקומה של מידת הדין לא ייפקד. המערערת הרגה אדם. דומני כי העונש שנגזר עליה, הריהו מאוזן".
