 |
| בלשי יאחב"ל בזירה עם אחד העצורים |
בבית משפט המחוזי של העיר הגדולה מתברר לו בימים אלו תיק רצח רב ענין (*). המאשימה גלגלה לפתח המזכירות הפלילית כתב אישום ובו היא מתעקשת לטעון כי חמשת הנאשמים, צעירים בשלהי שנות העשרים לחייהם, העבירו מהעולם הזה אל העולם הבא צעיר אחר שהיה בשנות העשרים לחייו, וזאת במחי מטח יריות סוער שנתרחש בסמוך לשכונת תל גיבורים בחולון העיר.
תמונת לגו הראיות המתבררת אט אט מצביעה על סיפור השונה בלא מעט פרטים מזה המפורט בכתב האישום. מסתבר כי החל מצהרי יום הקטל שוטט לו המנוח עם אחר במכונית, זאת במטרה לאתר את אחד מחמשת הנאשמים ולפרקו פירוק גמור ומוחלט בעזרת אקדח רב קוטר שהגיע אליו, בנסיבות שאינן ברורות דיין, הגם שלמשטרה הגיעה מבעוד מועד ידיעה על כך.
נציגיה הגיעו אי אז מתנשמים ומתנשפים לפני כבודו כלשהו. וזה, לאחר שנשתכנע, חתם על צו כניסה שקטה לרכבו של היורה העתידי. באשמורת הלילה, קודם ליום המיועד לפירוק, התקינו טכנאי המשטרה האזנת נפח סמויה במכונית – מתקן המקליט ומשדר בשעת אמת כל דיבור והגיג היוצא ונכנס למכונית, לרבות נפיחות בטלות. צוותי היחידה הסמויה גויסו אף הם מבעוד מועד ועקבו ברוב עניין וקשב אחרי המתרחש במכונית.
והנה, ביום המיועד, הסתבר להם כי האקדוחן יחד עם חברו הנהג מבצעים מעקב עקשני אחר מכונית אחרת, מאזדה פשע שכורה, בה לפי הערכתם וידיעתם היה אמור להימצא המנוח הפוטנציאלי אותו רצו לנקב. או אז הוזעקה תגבורת של עוקבים שבלשיה התבייתו גם על המאזדה. כמו בסרט פעולה בלשי שומעים בלשי הסמויה את האקדוחן סח לרעהו הנהג בהתרגשות כי: הנה, הנה הנה הם, במאזדה, וכן כי יש בדעתו לצלוף באופן מיידי, והכרחי לירות טיק טק במי שצריך.
את הסיפור הקלאסי משבש אופנוע החותך פתאום בין שתי המכוניות הנעקבות, מימין לשמאל ומשמאל לימין, ועליו רכובים שניים. האקדחן שבמכונית מבחין ברוכבים ומחליט בשבריר של שנייה כי טוב לו שניים קרובים על האופנוע מאשר שלושה אחרים במכונית רחוקה, ומשכך הוא פותח לעבר האופנוע בירי רועם ורציף.
מה שהאקדוחן אינו מביא בחשבון הוא, שגם הרוכב האחורי על האופנוע מצויד באקדח, בעל קוטר לא פחות קטן. תוך שניות מעטות מתחולל דו קרב שבו האקדוחן במכונית והרוכב האחורי בקטנוע מחליפים בינהם מטח יריות נזעמות, במטרה לפגוע. רוכב הקטנוע זריז יותר או שמא דייקן יותר, או אולי בעל מזל רב יותר – אחד מהקליעים הנורים על ידו פוגע בראשו של האקדוחן ומשבית אותו לחלוטין.
אנשי הסמויה ותריסר בלשים אחרים קפאו על מקומם, אלא שבינתיים, עד שלוחמי יאחב"ל התעשתו אזרו אומץ והתחילו להתגלגל אט אט אל זירת העבירה, נהג המכונית שבה נותר שמוט האקדוחן חסר הישע הספיק לצאת מהרכב, לתפוס אזרח מזדמן כדי שיזעיק אמבולנס, לחזור למכונית, לקחת את האקדח וגלולת "ויברח" ולהיעלם. הבלשים כן לכדו בזירה את שני רוכבי האופנוע ואילו עמיתיהם עצרו אחרי מרדף במרחק מה את נוסעי המאזדה.
נהג המכונית שהצליח לברוח נעצר כעבור כמה ימים בלבד לאחר מאמצים לא קטנים של היחידה החוקרת, נחקר, שתק ושוחרר לביתו. מנגד, לאחר חקירה אינטנסיבית עולים שני רוכבי האופנוע ושלושת יושבי המאזדה על כתב אישום שמסקרן את העולם התחתון ומייחס לכל החמישה, עבירה של רצח בצוותא חדא ובכוונה תחילה.
על השכחה
מספר חודשים מאוחר יותר מתחיל התיק להתברר לגופו. החמישה מדייגים לעצמם סניגורים בעל נפח והבל פה לא קטן. התביעה אף היא משגרת תובעת נמרצת הנעזרת בשני עוזרים צעירים.
לאחד מימי הדיון התובעת מזמנת למתן עדות את נהג הרכב שבו נורה האקדוחן המנוח. נהג הרכב, שנמלט בקור רוח מהזירה, אינו מתרגש יתר על המידה גם מזימונו לבית המשפט ולכן אינו מכבד את בית המשפט בנוכחותו. אי לכך, לאחר מספר ישיבות שמתנהלות בלעדיו, זרזירי החוק מחפשים אותו שוב, עד שהוא מאותר ומובא שלא אחר כבוד לבית המשפט. שם, על מנת להבטיח כי יתייצב ביום שנקבע להעדתו, הוא נאלץ להפקיד בכספת בית המשפט סכום כסף שאינו זעום כלל ועיקר.
ביום הדיון מגיע העד להיכל הסדק מצויד בעורך דין. ההערכה היא, כי הקרקרן היועץ מלמד את הנהג העד להגות שוב ושוב את צמד המילים "לא זוכר", על מנת שלא יסתבך בתשובות אחרות. התובעת מנסה בעקשנות ובעקביות לנער ממנו את סיפור המעשה כפי שאירע ביום שבו היושב לצידו ספג קליע נזעם הישר לתוך פדחתו. לשוא.
"אני לא זוכר דבר" מפטיר העד שוב ושוב, "חלף כל כך הרבה זמן עד ששוב איני זוכר".
גם כבודם לא קונים את ההצגה וחלק מהם מנסה לחלץ ממנו תשובות אודות הסיפור, אך גם הם לשוא.
הסניגורים עשויים מחומר קשיח ועקשני יותר כנראה, הם כבר אכלו בהרבה ארוחות בוקר משפטיות שכחנים גדולים יותר. העד תוקע את רואותיו ברצפת האולם ואינו מעז להסתכל בפניהם של חמשת הנאשמים היושבים ממש מולו, תוקעים בו מבטים עתירי רשף וזעם.
"מניאק", מפטיר בלחש אחד מהם, ספק לעצמו ספק לחלל האולם.
אחד הסניגורים מרקד מול העד, יורה לעברו מטח שאלות מלחיצות שגורר את העד לומר, "אני לא יריתי". סוף סוף.
"אז מי ירה? המנוח?!", משגר הסניגור המרקד שאלת טיל נוספת.
"אני לא זוכר, יתכן כי המנוח", מפליט העד, "יתכן, אני לא זוכר".
קשה לו לעד. רגלו השמאלית יוצאת משליטה ומלווה את עצמה בסדרת רעידות עצבניות בלתי נשלטות. חרף האולם הממוזג, ניגרות טיפות זיעה ממצחו לעבר סנטרו. שוב ושוב הוא מעביר יד על פניו. "שייגמר כבר, שייגמר כבר", מתרוצצת בו המשאלה.
הסניגורים אינם מרפים. הם רוצים עוד מסם הזיכרון שהתעורר לרגע. האחד מסיים והאחר מזדקר, ממטיר לעברו מטר שאלות נזעמות וחודרניות. גם כבודם אינם נוטשים את העד, שוב ושוב מצליפה בו ראש ההרכב בציניות נזעמת המכה בו ומרעידה את גופו שוב ושוב.
"בחקירתך במשטרה שתקת, לא אמרת דבר, מה קרה שפה אתה שב וחוזר על צמד המילים, לא זוכר", שב ונטפל אליו אחד הסניגורים, והעד הנהג ממלמל שוב משהו כמעט בלתי נשמע, "לא זוכר".
הרושם הרע שמותיר עד זה, ופליטת הפה שלו על האפשרות שמישהו ברכב שלו כן ירה, ואף יתכן כי זהו המנוח, מרמזים כי סיפור המעשה האמיתי אינו כמשאלת התביעה, וכך גם סוגי הכדורים השונים שנמצאו בזירה ומאוששים את גרסת ההגנה.
בסופו של יום, לקראת שעות אחר הצהריים מסיים העד את סאגת הייסורים שגזר על עצמו. כמעט באפס כוח, הוא גורר את רגליו במעלה המדרגות אל דלת היציאה מאולם המשפט. אבל השאלה שנשארת זמן רב תלויה בחלל האולם היא, מדוע התעקשה התובעת לזמן לעדות עד אסטרטגי כזה, שהשכחה קפצה עליו טרם זמנה.
* גילוי נאות: הסיפור מבוסס על תיק רצח משה אברהם בחולון (20 מאי 2013) ועו"ד מנחם רובינשטיין מייצג בתיק זה את אחד הנאשמים – נהג האופנוע, אבי מולייב
