 |
| עו"ד אילנית שומרון |
ראשית, יש לנו להידרש לתביעת דיבה מיוחדת במינה, ואף חריגה: רשות ממסדית במדינת ישראל מממנת הליך משפטי אזרחי לעובדת מדינה, בכירה ככל שתהיה.
לעובדי הציבור עצמם ברשויות מקומיות יש חסינות מפני תביעות נזיקיות, ובהן גם לשון הרע. כך למשל, בית משפט בירושלים קבע לפני כארבעה וחצי חודשים שעיריית ירושלים תישא בהגנת עובד שלה, שנתבע על ידי רשת מזון בלשון הרע. לגבי עובדי מדינה צוין בפסיקה, שהתערבות בית משפט בקביעה למימון הגנתם תהא מצומצמת יותר, ולא בהכרח תינתן חסינות והגנה משפטית לעובד מדינה שנתבע גם על נושא שבמסגרת ביצוע תפקידו.
אלא שבענייננו, מדובר בכיוון ההפוך – עובדת מדינה זוכה למימון תביעה (לא במימון הגנה) בגין עוולת לשון הרע שנטען כי נעשתה נגדה. מכאן עולה הסוגייה הלא שולית, שבוודאי ניזקק לה בהליך עצמו: האם המדינה תתחיל לממן תביעות לשון הרע בשם עובדים פרסונלית, וכיצד יחליטו למי להעניק את המעמד הזה של תובע פרטי על חשבון המדינה ולמי לאו.
האם מחר, כל פקח חניה שמלבינים את פניו בציבור בעת שנתן דו"ח חניה יזכה להליך משפטי כזה על חשבון הציבור כדי לטהר את שמו וגם אולי כדי לגרוף פיצוי כספי לכיסו? הרי אין מדובר כאן באישום פלילי על העלבת עובד ציבור, והפיצוי שלצידו במקרה הרשעה, אלא בתביעת לשון הרע שבה פסק הדין הוא לטובת התובע, אישית. סביר להניח שלא יהיה כדבר הזה, מהסיבה הפשוטה שמקרה אחד יביא למאות ואלפים אחריו. האם הרשויות יחלו לממן תביעות לשון הרע לעובדיהן נגד אזרחים?
לשון הרע נגד ציבור
לא ניתן להתעלם גם מאופי התביעה, שכן בהודעת משרד הרווחה נטען כי הנתבעים נוהגים להוציא דיבתם (בלשון רבים) של עובדים סוציאלים ועובדי המשרד כדרך שגרה. במבט מעבר ל"מסך" התביעה ניתן לתהות, האם מדובר בעצם בטענה נסתרת של לשון הרע נגד ציבור ולא רק נגד העובדת התובעת בעצמה?
לפי סעיף 4 לחוק לשון הרע, לשון הרע נגד ציבור מסוים אינו מהווה עוולה אזרחית או עילה לקובלנה פלילית, ובמקרה כזה יש לבקש את אישור היועץ המשפטי לממשלה. לפיכך, נראה כי בחירה חריגה ונדירה זו, לבחור במסלול האזרחי תחת שמה של תובעת פרסונלית, מקלה על המדינה אשר מסירה כך מפניה את ה"מכשול" לבקש אישור היועץ המשפטי לתביעה שהוגשה בשם ציבור – העובדים הסוציאליים למשל.
גיוס כללי במדינה
אף במסגרת הודעת משרד הרווחה הובהר כי מדובר בתביעה "חריגה ונדירה". נראה כי מיטב הכוחות המדינתיים גוייסו כדי לעצור פעילות מצד הנתבעים, שאגב מגדירים עצמם כעיתונאים (הפסיקה מכירה בעיתונאים באתרי אינטרנט שונים כעיתונאים). במשרד הרווחה טוענים, כלו כל הקיצים, לא מדובר עוד בביקורת לגיטימית אלא בלשון הרע גרידא, נגד עובדת בכירה ועובדי מדינה נציגי הציבור, הכל בזדון כדי לפגוע בכלל עובדי הרווחה ונציגי זרועות השלטון.
מנגד, תומכי לייבל ושם טוב, והם אינם מעטים, יכולים להעלות טענות שרואות בתביעה של המדינה עוד אחת מאותן תביעות אסטרטגיות של בעלי העוצמה בחברה המבקשים לסרס כל ביקורת עליהם, תביעות סלאפ (SLAPP) שנועדו לעשות סוף לפעילותם של שליחי מוסדות הביקורת הממוסדים והעצמאיים, יחידים וקבוצות, בלוגרים ועיתונאים.
בהקשר זה, לא ניתן להתעלם מכך שהנתבעים לייבל ושם טוב הצליחו יותר מפעם אחת בעבר להשיב ילדים לבתיהם לאחר שהוצאו מהם על ידי רשויות הרווחה. אבל לא רק על פעילים חברתיים נציגי המדינה מנסים להלך אימים, ידוע גם על נסיונות להניא מפעולה אפילו עורכי דין שניסו לסייע למשפחות אשר נפגעו מרשויות הרווחה.
הקרב על ההגנה
לסיום נשאלת השאלה, האם במסגרת ההגנות יצליחו הנתבעים להוכיח לפי סעיף 14 לחוק לשון הרע "אמת דיברתי", משום שבחלק השני של משוואת ההגנה על פי חוק, זה של העניין הציבורי, יש לנתבעים בהחלט על מה להסתמך. עובדה היא שגם בתקשורת המסורתית העלו את סוגיית הוצאת ילדים מבתיהם, סוגיה שלייבל ושם טוב עושים בה מדי יום באגרסיביות יתרה. מדי?
מנגד, אם הנתבעים לא יוכיחו שדיברו אמת, הרי שהם ייאלצו לסייר ולחפש הגנות בשאר סעיפי חוק איסור לשון הרע, ובראשן זו של תום הלב, אלא שאז תהא עבורם המשימה קשה הרבה יותר.
